טז אלול

[יג] כשמאכילין את המעוברת או את החולה, מניחין לפניהם את המאכל ואומרים להם, אם יודע אתה שאפשר שתסתכן אם לא תאכל די מחסורך, תאכל כרגיל עד שתבין כי די לך. אבל אם אפשר לך שלא לאכול בפעם אחת כשיעור, עשה כך. ויאכל בפעם אחת כשיעור שני שלישי ביצה, דהיינו כ־30 גרם (כי שיעור אכילה להתחייב כרת ביום הכפורים, הוא כַּכּוֹתֶבֶת הגסה, דהיינו תמרה גדולה, שהיא פחות מעט מכביצה בינונית בלא קליפתה), וישהה קצת, ושוב יאכל כך. וישהה בין אכילה לאכילה, עד שיהא מסוף אכילה הראשונה עד תחילת האכילה השניה לכל הפחות שיעור כדי אכילת פרס. וכן יכול לאכול אפילו הרבה פעמים רק שלא יהיו שתי אכילות בתוך שיעור אכילת פרס אם אפשר ודי לו (כי שתי אכילות שהן בכדי אכילת פרס, מצטרפות ונחשבות כאכילה אחת). ובשתייה ישתה בפעם אחת קצת

 פחות מִמְּלוֹא לֻגְמָיו, כל אדם לפי מה־שהוא, הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו (ובאדם בינוני, שיעורו כ־40 גרם), וישהה גם־כן קצת ויחזור וישתה. ושהיות אלו יהיו גם־כן לכל הפחות כדי אכילת פרס, או על כל פנים לפחות כדי שתיית רביעית (עיין לעיל סימן ל"ז סעיף ה'). ואכילה ושתייה אינן מצטרפות. ויש לשקול קודם יום הכפורים שיעורים אלו, כדי שידעו אותם אֶל נכון{כד}:

[יד] ויולדת תוך שלושה ימים (עיין לעיל בהלכות שבת סימן ע"ב סעיף ד') לא תתענה כלל{כה}, אלא תאכל כדרכה. ואם אמרה שאינה צריכה, תאכל בכל פעם פחות מהשיעור{כו}:

[טו] חולה שאין בו סכנה, מותר לו לבלוע תרופות בצורת "גלולות" או טיפות אם טעמן מר, ובתנאי שלא ישתה עמהן מים. ואם אין טעמן מר, אפשר להתיר ע"י בליעתם כשהם עטופים בנייר דק ורך{כז}. ובשני אופנים אלו, יכול להקל על הבליעה ע"י שיאסוף תחילה רוק בפיו{כח}:

[טז]מי שאחזו בֻּלמוֹס, והוא חולִי מחמת רעבון, וסימניו שעיניו כהות ואינו יכול לראות, מאכילין אותו עד שיֵאוֹרו עיניו{כט}:

[יז] בכל אלו שמאכילים אותם משום סכנה, אם אין שם מאכל היתר, מאכילים אותם מאכל איסור{ל}. ואם מאכילים אותם דבר איסור, יש להאכילם פחות פחות מכזית אם די להם בכך{לא}: