יד אלול

[ג] דיני איסור רחיצה ביוהכ"פ, הם כמו בתשעה באב, וכמבואר לעיל סימן ק"ה סעיפים י"ג י"ד{ו}. וגם יום הכפורים אינו אסור רק ברחיצה של תענוג. וצריך ליזהר מאד שלא ירחץ יותר ממה שמוכרח לו. ואף לתפילת מנחה, נעילה, וערבית, לא ירחץ אצבעותיו{ז}:

[ד]החולה אפילו אין בו סכנה, רוחץ כדרכו{ח}. כלה בתוך שלשים יום משנישאת, רוחצת פניה כדי שלא תתגנה על בעלה{ט}:

[ה] סיכה אסורה אפילו בשביל להעביר הזוהְמא, ואפילו על מקצת גופו. אך חולה אעפ"י שאין בו סכנה, סך כדרכו. ומי שיש בו חֲטָטִין (פי' אבעבועות, פצעים), במקומות שאין רגילים הבריאים לסוך בחול, כמו אצלינו, אסור לו לסוך משום דמוכח שהוא עושה לרפואה{י}:

[ו] אסור לנעול סנדל או מנעל, אפילו אם הסנדל של עץ אלא שהוא מחופה בעור. אבל אם אינו מחופה בעור, או עשוי מבגד או מ"גומי", או גמי או קש, או לבדים, מותר{יא}. ואפילו מי שצריך ללכת בין הגויים, אסור בנעילת הסנדל{יב}. ובמקומות שמצויים עקרבים או שאר דברים נושכים, מותר{יג}:

[ז] אם ירדו גשמים ורוצה לילך מביתו לבית־הכנסת או להיפך, והוא אסטניס שמצטער הרבה לילך במקום הגשמים בלי סנדל, מותר, אלא שלפני פתח בית־הכנסת, יחלוץ אותם ויצניעם. ויזהר שלא יגע בהם לא בנעילה ולא בחליצה, כדי שלא יצטרך לרחוץ ידיו. ועדיף יותר שינעל סנדלים שהם בלי עקב, או מנעלים שהם עם עקב אלא יחליפם של שמאל לימין ושל ימין לשמאל. ואם יש בקרקע רפש וטיט, כל בני־אדם נחשבים אסטניסים לזה{יד}: