צור קשרדלג על צור קשר
חיפושדלג על חיפוש
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד
א אלול
סימן ק"ט - הלכות חודש אלול, וערב ראש השנה
[א] מראש חדש אלול עד אחרי יום הכפורים, המה ימי רצון. ואעפ"י שבכל השנה הקב"ה מקבל תשובה מן השבים אליו בלב שלם, מכל מקום ימים אלו מובחרים יותר ומזומנים לתשובה, להיותם ימי רחמים ורצון. כי בראש חדש אלול עלה משה רבינו אל הר סיני לקבל לוחות שניות, ונשתהה שם ארבעים יום וירד בעשירי בתשרִי, שהיה אז גמר כפרה. ומאז הוקדשו ימים אלו לימי רצון, ויום עשירי בתשרי ליום הכפורים{א}. וסמך לזה מהפסוק ואשר לא צדה והאלהים אִ'נה ל'ידו ו'שמתי ל'ך{ב} ראשי תיבות אלול, לומר כי חודש זה הוא עת רצון לקבל תשובה על החטאים שעשה בכל השנה. וגם רמז שגם על השגגות צריך לעשות תשובה בחודש הזה{ג}. עוד אמרו דורשי רשומות, ומל י"י אלהיך א'ת ל'בבך ו'את ל'בב זרעך{ד} ראשי תיבות אלול. וכן א'ני ל'דודי ו'דודי ל'י{ה} ראשי תיבות אלול. וכן א'יש ל'רעהו ו'מתנות ל'אביונים{ו} ראשי תיבות אלול. רמז לשלשה דברים, שהם תשובה, תפילה וצדקה שצריכין להזדרז בהם בחודש זה. ומל י"י וגו', רומז לתשובה. אני לדודי וגו', רומז לתפילה שהיא רנת דודים. איש לרעהו ומתנות לאביונים, רומז לצדקה{ז}:
[ב] מיום שאחרי ראש חדש אלול, נוהגים להשכים ולבוא לבתי כנסיות באשמורת האחרונה של־לילה לומר סליחות ותחנונים, עד יום הכפורים{ח}, חוץ משבתות וראש־השנה. ולכן קוראים אותם בשם "אשמורות"{ט}. וצריכין ליטול ידיהם תחילה ולברך על נטילת ידים. אמנם לאחר האשמורות טוב ליטול הידים שנית בלא ברכה, כיון שהנטילה הראשונה היתה קודם עלות השחר{י}. ונוהגים לומר תחילה גם יתר ברכות השחר וברכות התורה, ויש נוהגים לאמרם רק אחר גמר האשמורות{יא}:
[ג] השליח־צבור, יתעטף בִּטְלִיתוֹ המצויצת קודם שמתחיל. ולא יברך עליה, משום דקיימא לן דלילה לאו זמן ציצית הוא (עיין לעיל סימן ח' סעיף י"ט). ומנהגינו שגם כל הקהל מתעטפים, וקודם התחלת התפילה כשרואים שהגיע זמן ציצית, מברך הממונה בקול־רם להוציא את כולם ידי חובתם{יב} (ועיין שם סעיף י"ח). ונוהגים לחלק האשמורות לשלושה שלוחי ציבור, והשני מתחיל מן אלהינו שבשמים, שמע קולינו וכו'. והשלישי מתחיל מן אם אפס רובע הקן{יג}. וצריך לומר האשמורות בתחינה וקול בכי{יד}. ולא נהגו שהמתפלל האשמורות מתפלל כל אותו יום, כמו שיש סוברים. אלא מזמינים אחרים כרצונם, וכרגיל בשאר ימות השנה{טו}. ובמשך כל זמן אמירתם הקהל יושבים, ורק הש"צ עומד. חוץ מבוידוי שעומדים בכפיפת קומה (ואין להישען, כמו שיתבאר בס"ד לקמן סימן קי"ד סעיף ו'), ואח"כ זוקפים ונשארים עומדים עד סיום פסקת בטרם שחקים. ויש מהשאמי שנוהגין לעמוד גם באמירת אל מלך יושב וכו' ושלוש עשרה מדות{טז}:
[ד] נוהגים לתקוע בשופר בכל יום לאחר סיום האשמורות{יז} (יש התוקעים ממש בסוף, דהיינו אחרי עשה למען שמך, ויש לפני כן{יח}) תשר"ת, דהיינו ת'קיעה ש'ברים תר'ועה ת'קיעה. ויש מהשאמי שתוקעין גם בשעת אמירת י"ג מדות{יט}. חוץ מערב ראש השנה שאין תוקעין בו, כדי להפסיק בין תקיעות רשות לתקיעות מצוה{כ}. וכן בין ר"ה ליום הכפורים, אין תוקעים{כא}. וטעם התקיעות בחודש זה, כדי לעורר את העם לתשובה. כי כן הוא טבע השופר לעורר ולהחריד, כמו שאמר הכתוב{כב} היתקע שופר בְּעִיר, ועם לא יחרדו{כג}. וקצת מהשאמי נוהגין מראש חודש אלול עד הושענא רבה, לומר שחרית ומנחה לאחר התפילה, את המזמור{כד} לדוד י"י אורי וישעי{כה}:
[ה] יחיד האומר אשמורות, אינו רשאי לומר שלש עשרה מדות כהוייתן, וכן כשעדיין לא באו עשרה לבית הכנסת. אלא נוהגים לומר שני השמות בחילוף א"ת ב"ש כזה, מְצֹפָץ מְצֹפָץ אל רחום וגו'{כו}. אבל במקום שנזכרו שלש עשרה מדות, כגון זכור לנו ברית שלש עשרה מדות וכדומה, אין מדלגים{כז}. וכן הבקשות שהן בלשון ארמי כגון רחמנא אדכר לן וכו', מרן דבשמיא וכו' מחי ומסי וכו' מנהגינו שאומרים אותן אעפ"י שאין עשרה, וכל זה אפילו יחיד ממש{כח}. ויש סוברים שכשאין עשרה בתחילת האשמורות, צריך לומר את הקדיש כשיבואו, ומנהגינו אינו כן{כט}: