כה אב

[יג] אין מניחים עירובי תחומין לא בשבת ולא ביום־טוב. ולכן אם חל יום־טוב בערב־שבת והוא רוצה ללכת בשבת, צריך להניח את העירוב בערב־יום־טוב. וזה מועיל בתנאי שיהא העירוב קיים כל בין־השמשות של־ליל־שבת, שהוא זמן קניית העירוב. וכן אם חל יום־טוב לאחר השבת ורוצה ללכת ביום־טוב, צריך להניח את העירוב בערב־שבת. ומועיל בתנאי שהוא קיים כנז' לעיל{כב}:

[יד] כליו ובהמותיו של־אדם הרי הם כרגליו, ובמקום שהוא אינו רשאי להלך, גם אותם אין שום אדם רשאי להוליכם. ואם השאילם לאחר או השכירם או מסרם לשמירה, הרי הם כרגליו של־זה שהם אצלו, ואפילו הוא גוי קנו הכלים והבהמה שביתה אצלו{כג}. ולא עוד אלא גם חפצים של־גוי, קונים שביתה במקומם שהיו בין־השמשות{כד}:

[טו] גוי שהביא פירות שאין לחוש בהם שנתלשו היום (וכן בכל דבר שאין לחוש שנעשתה בו היום מלאכה) אלא שהובאו מחוץ לתחום, אם הביאם בשביל עצמו או בשביל גוי אחר, מותרים לישראל מיד אפילו באכילה, אלא שאסורים לטלטלם חוץ לארבע אמות, זולתי אם הביאם הגוי לתוך הבית, או שהעיר מתוקנת בעירובין, אזי מותרים הם בטלטול בכל העיר. שכל מקום שמותר לטלטל שם, נחשב כמו תוך ארבע אמות. ואם הביאם בשביל ישראל, אסורים לישראל זה ולכל בני־ביתו עד לערב (דהיינו במוצאי שבת, או מוצאי יום־טוב) בכדי שייעָשו, דהיינו זמן שהיו יכולים להביאם. ומכל־מקום מותרים לו בטלטול תוך ארבע אמות, או במקום המותר בטלטול. ולאחרים, מותרים הם כבר בו ביום. ובספק אם הובאו מחוץ לתחום, גם כן הם אסורים, אלא־אם־כן יש לתלות יותר שלא הובאו מחוץ לתחום{כה}:

[טז] מִשָּׁרשי מצות תחומין, שנזכור ונדע שהעולם מחודש, כמו שכתוב בפירוש במצות שבת{כו} כי ששת ימים עשה י"י את השמים וגו' וינח ביום השביעי. על כן לזכר הדבר, ראוי שננוח במקום אחד, כלומר שלא נלך בדרך רחוקה שיש בה טורח, רק מעט דרך טיול ועונג{כז}. ומהכתוב הזה למדנו שלא נבראת מנוחה אלא עד יום השביעי{כח}. והמנוחה הזו שונה ממנוחת החול, הואיל ויש בה קדושה וברכה. ולא יתגלה עוֹצֶם אותו תענוג, אלא אצל בעלי ההשגה, כמו שאומרים בתפילה, וינוחו בם כל ישראל אוהבי שמך{כט}:

[א] ראש חודש, מותר בעשיית מלאכה, אפילו מלאכה כבידה כגון חרישה וזריעה. וכן מנהגינו שעושים כל המלאכות כדרכם, הן אנשים והן נשים, ובכלל זה גם תפירה. אמנם מקצת דמקצת נשים, נוהגות שלא לעשות בו מלאכה, ומנהג טוב הוא ואין להקל להן{א}: