כד אב

[ח] אפשר לערב בעירוב אחד בשביל כמה אנשים, והוא שיהא בעירוב שֵׁיעור לכל אחד ואחד. וצריך לזַכּוֹת להם על־ידי אחר, כמו בעירובי חצרות (וכדלעיל סימן ע"ו סעיפים י"ב י"ג). ואין מערבין עירובי תחומין לאדם אלא בידיעתו, שמא אינו רוצה לערב באותה רוח שרוצה זה. והמניחו, אם הוא שליח לכולם, אומר, בעירוב זה יוּתָּר לפלוני ולפלוני וכו'. ואם מניחו גם בשביל עצמו, אומר, לי ולפלוני ולפלוני{יד}:

[ט] צריך שיהא העירוב מונח במקום שאפשר לאכלו בין השמשות, בלי עשיית איסור דאורָייתא. ולכן אם הניחו בגומא וכיסהו בעפר, לא הוי עירוב. כיסהו באבן, הוי עירוב. נתנו באילן, אם האילן קשה, הוי עירוב. הניחו על אילן או קנה רכים כיָרָק (עיין לעיל סימן ס"ב סעיף ג' דיבור המתחיל אילן), אינוּ עירוב{טו}:

[י] הנותן את העירוב בתוך עיר, אזי כל העיר נחשבת לו למקום עירובו, ויכול ללכת כל העיר אפילו אם היא גדולה מאד, וגם חוץ לָעיר (כדי עיבורה{טז} ו)תחום־שבת, שהרי נחשב כאִלו הוא דר באותה העיר{יז}:

[יא] אם יש עיר בתוך התחום (שהיא מוקפת חומה, או שהיא מתוקנת בעירובין{יח}), אינה נמדדת, ואינה נחשבת אלא כארבע אמות בלבד. ודוקא כשתחום־שבת מגיע עד מחוץ לעיר, כגון שמן העירוב עד העיר יש חמש מאות אמה, ואורך העיר הוא אלף אמה, אז העיר אינה נחשבת אלא כארבע אמות, ויש לו מחוץ לעיר עוד אלף וארבע מאות ותשעים ושש אמה. ואין חילוק בין צד זה שלפני העירוב, בין הצד שלאחר העירוב. אבל אם תחום־שבת כָּלה באמצע העיר, אסור לו ללכת יותר, כיון שהוא חוץ לתחום. כי באופן זה, אין כל העיר נחשבת לו כארבע אמות. וכן הדין כשהניח את העירוב קרוב לאלפיים אמה מחוץ לעיר, כשהוא חוזר אחר־כך לעיר וכלו האלפיים אמה ממקום עירובו בתחילת העיר קודם ביתו, אסור לו אפילו לשוב לביתו{יט}. ויש מקילים וסוברים שאפילו כלתה מדתו באמצע העיר, יכול להלך בכל העיר כולה, אבל לא חוצה לה {כ}:

[יב] אין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה, כגון לֵילֶך לבית חתן או אָבֵל או ברית מילה, או כדי להתפלל בעשרה, או להקביל פני רִבּוֹ או חבירו שבא מן הדרך, או לפקח על עסקי רבים, או שהיה חוץ לעירו ורוצה לילך לביתו, וכדומה. ובדיעֲבַד שעירב לדבר הרשות, עירובו עירוב{כא}: