כג אב

[ג] היו שתי עיירות סמוכות זו לזו, נותנין קרפף לזו וקרפף לזו. ולכן אם אין ביניהן יותר משיעור שתי קרפיפות, נחשבות שתיהן לעיר אחת{ו}:

[ד] יש הרבה דינים ואופנים בעניין מדידת תחום־שבת להקל ולהחמיר, ולכן אין לעשות כי־אם על־ידי בקי בהלכה ובמלאכה {ז}:

[ה] הנצרך ללכת בשבת או ביום־טוב יותר מתחום־שבת (ועיין לקמן סעיף י"ב), צריך להניח בערב־שבת או בערב־ יום־טוב עירובי תחומין. וצריך להניחו חוץ לָעיר בתוך התחום, או אַפילו בסופו במקום שהיה מותר לו ללכת עד שם. ובמקום שהניח את העירוב נחשב לו כאילו הוא דר שם, ולכן יש לו ממקום ההוא אלפיים אמה לכל רוח מרוחות העולם. וממילא מובן כי מה שהוא מרויח ברוח זו שהוא מניח את העירוב, הוא מפסיד מרוח האחרת. דרך משל, אם הניח את העירוב בסוף אלפיים אמה לרוח מזרח, אסור לו ללכת כלום לרוח מעְרב, שהרי כבר הוא רחוק ממקום דירתו תחום־שבת{ח}:

[ו] וזהו סדר עשיית עירובי תחומין. לוקח פת כדי מזון שתי סעודות (כמבואר לעיל סימן ע"ו סעיף ה'), או דבר שמלפתים בו את הפת שיש בו שיעור לאכלו עם פת שהוא כדי מזון שתי סעודות. חוץ מן המלח ומן המים, שאין מערבין בהם. והולך אל המקום שהוא רוצה להניחו, ומברך, ברוך וכו' אשר קידשנו במצותיו וציוונו על מצוַת עירוב. ואומר, בעירוב זה יוּתָּר לי לֵילֶך למחר ממקום זה, אלפיים אמה בכל רוח. וחוזר לביתו{ט}. ואם לא בירך, אינו מעכב. אבל אם לא אמר הנוסח, אין זה עירוב, אלא אם כן אמר לכל הפחות יהא זה לעירוב{י}. ויכול להניח עירוב אחד לכמה שבתות, ובלבד שיניחנו במקום המשתמר שלא ייאבד או יתקלקל{יא}. ויאמר, לילך בכל שבתות השנה ממקום זה וכו'{יב}:

[ז] יכול לשלוח את העירוב על־ידי שליח, שיניחנו בשבילו. ויברך השליח, ויאמר, בעירוב זה יוּתָּר לפלוני לילך וכו'. וצריך שיהא השליח גדול ובר דעת, אבל על־ידי חרש שוטה וקטן, אין שולחין. ואפילו לא חזר השליח אל משלחו, יכול לסמוך עליו, דחזקה שליח עושה שליחותו{יג}: