כב אב

[כ] ישראל מומר, או שהוא מחלל שבת בפרהסיא, ואפילו רק באיסור דרבנן, הרי הוא כגוי וצריך לשכור ממנו רשות {לז}. ואין צריך לשכור מכל אחד בפני עצמו, אלא די לשכור הכל מראש העיר וכיו"ב{לח}:

[כא] עיר המתוקנת בעירובין ונתקלקל העירוב בשבת, אֲזַי כל החצרות שהן כתיקונן ואין בהן פירצה האוסרת (עיין לעיל סימן ע"ה סעיפים כ"ב כ"ג), אפילו יש בחצר כמה בתים, מותר לטלטל שם כל אותה שבת. ואף־על־פי שהעירובי חצירות הוא ברשות אחרת שנחלקה עתה מחצר זו, מכל מקום מותר, משום דלעניין זה אמרינן, שבת כיון שֶׁהֻתָּרָה הותרה. ומפני שיש חשש גדול שלא יכשלו רבים לשאת גם במקום שנאסר, כיון שהורגלו בהיתר, על־כן אם אפשר לתקנו על־ידי גוי, מותר. ואם נקרע החבל שבצורת הפתח, ואפשר שהגוי יתקנו בענִיבה, או בקשר אחד וענִיבה על גביו (עיין לעיל סימן ס"ב סעיף כ"א), מה־טוב{טל}:

[כב] אם חל יום־טוב בערב־שבת ונתקלקל אז העירוב, אף־על־פי שהעירוב מועיל גם ליום־טוב לעניין דברים שאינם לצורך (לדעת הסוברים כן, כדלקמן סימן צ"ד סעיף ז'), לא אמרינן הואיל והותר ליום־טוב, הותר גם לשבת. משום דיום־טוב ושבת, שתי קדושות הן{מ}:

[א] אסור לצאת בשבת וביום־טוב מהמקום ששָׁבַת, יותר מהתחום, שהוא אלפיים אמה (960 מטר{א}). ומקומו שלָּ־אדם, הוא ארבע אמות. נמצא שמותר ללכת בשבת ממקום עמידתו לכל רוח, אלפיים אמה וארבע אמות. והיינו דוקא אם בזמן בין־השמשות היה נמצא בשדה. אבל אם שָׁבַת בתוך עיר, כל העיר היא מקומו{ב}. ויש אומרים שעיבורהּ שֶׁלָּ־עיר, דהיינו שבעים אמה ושני שלישי אמה (33.92 מטרא}), נחשב גם־כן מן העיר, אף־על־פי שאין שם בניין, והוא הנקרא קַרְפֵ–ף העיר, וממקום שׁכָּלה מתחילין למדוד תְּחוּם־שַׁבָּת{ג}:

[ב] עיר שהיא מוקפת חומה, אפילו היא עיר גדולה מאד, מְהַלֵּך את כולה (ועיבורה{ד}), ומשָם תחום־שבת. וכן עיר שאינה מוקפת חומה והבתים סמוכים זה לזה, כל שאין בין בית לבית יותר משבעים אמה ושני שלישים, נחשב חיבור ושַׁיֵיך לָעיר אפילו הוא מַהְלַךְ כמה ימים, ומבית האחרון מודדין את (עיבורהד} ו)תחום־שבת{ה}: