כא אב

[טו] אפילו אם הגוי דר בחצר אחרת, אלא שאין לו דרך לרשות הרבים רק דרך החצר שהישראלים דרים בה, או שהוא דר בעלייה ("קומה שנייה") והמדרגות הן לתוך החצר, גם כן אוסר עליהם{לא}:

[טז] אם החצר היא של־ישראל, אלא שהשכיר או השאיל שם דירה לגוי, אינו אוסר, כי לא השכיר או השאיל לו על דעת שיאסור על בני ישראל. ודוקא אם בעל החצר בעצמו דר שם {לב}:

[יז] כיצד שוכרין. אומר לו הישראל, הַשְׂכֵּר לי רשותך במעות אלו. ואפילו אם הם פחות משווה־פרוטה. ואינו צריך לומר לו בפירוש שזה כדי להתיר הטלטול. אבל אם אמר לו תן לי רשות, אף־על־פי שמפרש לו כדי שאוכל לטלטל בחצר, לא מהני{לג}. ויכול לשכור אפילו מאשתו של־גוי, ואפילו ממשרתו {לד}:

[יח] שכר את הרשות סתם, מְהַנֵּי לכל זמן שלא חזר בו הגוי והוא דר שם. אבל אם יצא משם גוי זה, ונכנס אחר במקומו, צריך לשכור מחדש מזה השני. ואם שכר לזמן, ובתוך הזמן השכיר הגוי דירתו לגוי אחר, די בשכירות הראשון. אבל אם מת או שמכָרהּ לאחר בתוך הזמן, יש אומרים שצריך לחזור ולשכור מהיורש או מהקונה. ואם שכר ממשרתו, אם שכר סתם, לא מהני אלא כל זמן שהמשרת הזה הוא שם. ואם שכר לזמן, אפילו נסתלק המשרת, מהני השכירות עד הזמן. ובכל האופנים שנתבטלה השכירות וצריכים לחזור ולשכור, צריכים גם־כן לעשות עירוב מחדש, שאין העירוב הראשון חוזר ונֵיעוֹר{לה}:

[יט] אם אי אפשר לשכור ממנו את הרשות, יבקש ממנו אחד מן הישראלים שישאיל לו מקום ברשותו המיוחד לו להניח שם איזה חפץ, ויניח שם את החפץ, ובזה קונה הישראל את המקום. ואפילו לקח את החפץ משם קודם שבת, מכל־מקום כיון שהיה לישראל רשות להניח שם חפצו גם בשבת, נחשב כאילו יש לו שם חלק בדירה, ויכול הישראל הזה להשכיר את הרשות לכל בני החצר{לו}: