יג אב

[ה] יש אומרים שגם מעות ושאר דברים יקרים אף־על־פי שהם מוקצים, מותר להצילם מן הדליקה, והוא הדין לשאר הפסד גדול פתאומי, כגון שטף־מים או גזילה, על־ידי שיניחו עליהם איזה דבר־מאכל ומטלטלים אותם כך ביחד (אבל במקום אחר, אין היתר לטלטל כך מוקצה). ויש מקילים עוד יותר, שאפילו לבדם יכולים לטלטלם, משום דבמקום הפסד גדול פתאומי נדחה איסור מוקצה. ובלבד שלא יוציאום למקום שאסור להוציא{ה}:

[ו] כל ספרי קודש, דהיינו תנ"ך ומשנה וגמרא ושאר כל הספרים בין בדפוס בין בכתיבת־יד, מצילים אותם מפני הדליקה או שטף־מים וכדומה, ואפילו לחצר או למבוי שאסור להוציא לשם מחמת שלא עשו עירוב. והוא כשהם מתוקנים באופן שהיה מועיל עירובי חצירות או שיתופי מבואות. ומותר לומר לגוי להצילם אפילו דרך רשות הרבים{ו}. (דין הצלת מת מן הדליקה, עיין לעיל סימן ס"ז סעיף י"ז):

[ז] ספר תורה, קודם להציל לשאר ספרים. ומצילים תיק הספר, עם הספר. ותיק התפילין, עם התפילין. ותורה שבכתב, קודמת להציל לתורה שבעל־פה{ז}:

[ח] בגד שאחזה בו האש, מותר לשפוך עליו שאר משקין שלא במקום האש, כדי שכשתגיע למקום המשקין תכבה. אבל מים, אסור לשפוך עליו{ח}:

[ט] כשיש חשש ספק סכנת נפשות, מותר לכבות את הדליקה. כגון אם יש שם זקן או חולה או תינוק שאינם יכולים לברוח, ואי אפשר להוציאם משם. ומותר אז גם־כן להפסיק את זרם החשמל, ולהזעיק "מכבי־אש" אפילו בטלפון, וכל כיוצא בזה. ומצוה לדרוש ולפרסם זאת ברבים. וכן במקומות שיהודים דרים בין גויים, מותר לכבות את הדליקה אפילו אם הוא נמצא בבית גוי. כיון שבשעת דליקה הם רגילים לחטוף ולשלול, וכשאדם מעמיד עצמו על ממונו, יבואו להרגו. והכל לפי העניין. ודוקא לכבות מותר, מפני שהוא סכנת נפשות. אבל אסור לחלל שבת כדי להציל ממון. ואם עבר וחילל, ילך אצל חכם לבקש שיורהו תשובה על חטאתו אשר חטא, ונסלח לו{ט}:

[א] כל אב חייב לחנך את בניו ובנותיו הקטנים בכל המצוות, בין במצוה דאורָייתא בין במצוה דרבָּנַן, כל מצוה ומצוה לפי דעת הקטן והקטנה{א}. ואם אין האב קיים, מוטלת חובת החינוך על האם, ועל אחרים. וכן צריכים הם לגעור בהם ולהפרישם מכל דבר איסור, ומחברים רעים, כדי לחנכם בקדושה ובצניעות, כמו שאמר הכתוב{ב} חנוך לנער על פי דרכו וגו' {ג}. ואם לא יווסרו בדברים, יכה אותם, אך לא באכזריות כמו השוטים, וכל ערוּם יעשה בדעת. וביותר צריכים להשגיח עליהם שלא ידברו שקרים, וללמד לשונם דברי אמת, ולהרחיקם מן הנדרים ומן השבועות, וכן מקללות ומניבול־פה ח"ו. ודברים אלו מוטלים על האבות ועל המלמדים{ד}:

[ב] הגעת זמן החינוך למצוות עשה, היא בכל קטן לפי חכמתו והבנתו. כגון אם הוא כבר יודע מעניין שבת, חייב לשמוע קידוש והבדלה וכל כיוצא בזה. והחינוך במצוות לא תעשה, בין בדאורייתא בין בדרבנן, הוא בכל תינוק שהוא בר־הבנה, שמבין כשאומרים לו שזה אסור לעשות, או אסור לאכול{ה}. ויש לחנך הקטנים שיענו בבית־הכנסת אמן, ושאר הדברים. ומשעה שהתינוק עונה אמן, יש לו חלק לָעולם הבא. וצריך לחנכם שיעמדו בבית־הכנסת באימה וביראה. אבל אותם שהם רצים ושבים ומבלבלים, מוטב שלא להביאם{ו}: