י אב

[יט] כל מה שמותר לעשות לחולה שאין בו סכנה, מותר לעשות גם לקטנים עד גיל תשע או עשר (לפי מצב בריאותם), אם הם צריכים הרבה לכך{כח}:

[א] דחויה היא שבת אצל סכנת נפשות, כשאר המצוות שבתורה {א}. לכן חולה שיש בו סכנה, ואפילו הוא תינוק בן יומו, מצוה לחלל עליו את השבת (ואפילו לחיי שעה{ב}). ואם החולה אינו רוצה, כופים אותו על כך. ועוון גדול הוא בידו להיות חסיד שוטה שלא להתרפאות בשביל איזה איסור, ועליו נאמר{ג} ואך את דִמכם לנפשותיכם אדרוש. והזריז לחלל שבת בשביל חולה שיש בו סכנה, הרי זה משובח. ואפילו יש גוי או קטן לפנינו, משתדלים לעשות על־ידי ישראל גדול ובר־דעת (ויש אומרים שאין צריך לעשות בשינוי{ד}). וכל מי שחילל שבת בשביל חולה שיש בו סכנה, אף־על־פי שלבסוף לא הוצרך לו, יש לו שכר. כגון שאמר הרופא, חולה זה צריך גְּרוֹגֶּרֶת אחת, ורצו עשרה אנשים ותלש כל אחד גרוגרת והביא, כולם יש להם שכר טוב מאת ה' יתברך, אפילו הבריא החולה מן הראשונה. וכן בשביל כל פיקוח־נפש{ה}:

[ב] אפילו בספק פיקוח־נפש, מצוה לחלל עליו את השבת, ולעשות בשבילו כל איסורי דאורייתא, ובכלל זה לנסוע לרופא או לבית־החולים במכונית, או לטלפן וכיו"ב, שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח־נפש. כי לא ניתנה התורה אלא למען החיים, שנאמר{ו} אשר יעשה אותם האדם וָחַי בהם, ודרשו חז"ל{ז} וָחַי בהם, ולא שימות בהם. חוץ מעבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים, שהם בייהרג ואל יעבור{ח}:

[ג] כל אדם האומר שהוא מכיר באותו חולה שהוא מסוכן, ואין שם רופא מומחה שמכחישו, נאמן, ומחללים על פיו את השבת. ודוקא אם הוא יהודי, אבל לא גוי. (אך על גוי שהוא רופא, סומכים לחלל שבת, כדלקמן סעיף ד'). ואפילו אינו אומר בבירור, אלא אומר שנראה לו שצריכים לחלל עליו, שומעים לו ומחללים עליו, אם הוא מכיר מחלה זו, מפני שספק נפשות להקל. אם רופא אחד אומר שהוא מסוכן, ושהוא צריך לרפואה פלונית, ורופא אחד אומר שאינו צריך, או שהחולה אומר שאינו צריך, שומעים לרופא שאומר שהוא צריך. ואם החולה אומר שהוא צריך לרפואה פלונית, והרופא אומר שאינו צריך, שומעים לחולה. אך אם הרופא אומר שרפואה זו תזיקהו, שומעים לרופא {ט}:

[ד] אם רופא בקי אפילו הוא גוי, או שאר מבין, אומר שאף־על־פי שעתה עדיין אין החולה בסכנה, מכל־מקום אם לא יעשו לו רפואה זאת, אפשר שיכבד עליו החולי, ועלול לבֹא לידי סכנה, אפילו החולה אומר שאינו צריך, שומעים לרופא ומחללים את השבת. ואם הרופא אומר שאם לא יעשו לו רפואה זאת, ודאי ימות, ואם יעשו לו, יתכן שיחיה, מחללים גם כן את השבת{י}. (ועיין עוד לקמן בהלכות יום הכפורים סימן קי"ג מסעיף י"א עד סעיף ט"ז):

[ה] כל מכה שֶׁבַּחֲלַל־הגוף, דהיינו פציעה מן השפה ולפנים, וגם השיניים בַּכְּלל אם הן כואבות מאד וחלה כל גופו עי"ז אעפ"י שלא נפל למשכב, מחללים עליהם את השבת. ואינו צריך אוֹמֶד, שאפילו אין שם בקיאים והחולה אינו אומר כלום, עושים לו כל מה שרגילים לעשות בחול. אלא אם כן ברור להם שלא יתגבר החולי על־ידי ההמתנה למוצאי שבת. ודוקא קלקול שמחמת מכה או בּוּעה וכיוצא בזה. אבל מֵיחוּשים, אינם נחשבים מכה. וגם לעקור שן כואבת, אסור. אך מותר לומר לגוי שיעקרנה, אם הוא מצטער מאד וחלה מזה כל גופו{יא}. (ועיין לעיל סימן ע' סעיף ג'):

[ו] פצע שעל גב היד ושעל גב הרגל (כשיש חשש פגיעה בכלי הדם), וכן על כל פציעה שנעשית מחמת ברזל, ועל שחין שבפי־הטבעת, וכן מי שבלע עלוקה (דהיינו תולעת קטנה המצויה במים ומוצצת את הדם) או שבלע מחט, או שנשכו כלב שוטה, או אחד מזוחלי־עפר, אפילו ספק אם ממית או לאו, וכן הרעלה כגון על־ידי שתיית נפט או כדורים או חמרים מסוכנים, איבוד הכרה או הלם, וכל כיוצא באלו, מחללים עליהם את השבת. וכן מי שיש בו קדחת חזקה ביותר, מחללין עליו את השבת. אבל על קדחת המצויה, אין מחללים, אלא עושים על־ידי גוי, וּכְדִלְעֵיל סימן ע' סעיף ט"ו{יב}: