ח אב

[ה] החושש במעיו, מותר ליתן עליהם כלי שעירו ממנו חמין, אף־על־פי שעדיין יש בו הֲבָל. וכן מותר להחם בגדים ולהניח עליו{ח}, או לומר לגוי להדליק "כַּר־חשמלי", אלא שיעשה סימן כדי שלא יבוא לנתקו{ט}:

[ו] אם יש לו איזה מיחוש בעיניו, לא יתן עליהם רוק תפל (פירוש רוק שבפיו בעוד שלא טעם כלום) שניכר הדבר שעושה זאת לרפואה. אבל מי שאינו יכול לפתוח עיניו, מותר ללחלחן ברוק תפל, כי אין זה נחשב רפואה, אלא לפתוח העינים הוא מתכוין{י}. ובכאב חזק יותר, או מי שיש לו דלקת־עיניים, מותר ליתן שם "טיפות". וכן משחה מתוך השפופרת, או באמצעות מקל{יא}:

[ז] מי שמצטער מרוב המאכל שאכל, מותר לתחוב אצבע לתוך גרונו כדי שיקיא. אבל על־ידי סָם אסור, מפני שדומה זה לרפואה{יב}:

[ח] פצע שאין בו סכנה, לא יניח עליו רְטִיָּה (דהיינו תחבושת וכיו"ב שיש עליה משחה{יג}) אפילו עשאה מאתמול, ולא כל דבר שהוא משום רפואה, אפילו עָלֶה, או חתיכת בגד יבש וישן, שהוא מרפא גם כן. אבל נותן עליו איזה דבר לשמרו שלא יסרט ושלא יזדהם. ואם היתה רטייה מונחת עליו מאתמול, מותר לגלות מקצתה ולקנח את פי הפצע, ואח"כ חוזר ומגלה מקצתה השני ומקנח. שכיון שאינו מסיר את כל הרטייה בבת־אחת, מותר להחזירה. אבל את הרטייה עצמה אסור לקנח, מפני שהוא מְמָרֵח (עיין לעיל סימן ס"ב סעיף ל"ב). נפלה הרטייה מעל הפצע על־גבי הקרקָע, אסור להחזירה. נפלה על־גבי כלי (או כַּר וְכֶסֶת וכיו"ב), מותר להחזירה, ואפילו אם הסירה במזיד ונתנה על גבי כלי, מותר להחזירה. ואם מצטער מאד, מותר לומר לגוי להחזירה מעל גבי הקרקע, ואפילו להניחה בתחילה. אבל אסור לומר לגוי לעשות רטייה בשבת, כי מירוח הרטייה הוא איסור דאורייתא, אלא אם כן חלה כל גופו, כדלקמן סעיף ט"ו{יד}:

[ט] אסור להניח בגד על פצע ששותת ממנו דם, מפני שהדם יצבע אותו. וכל־שכן בגד אדום שהוא מתקנו בכך. ובשעת הדחק יש להקל, מפני שאין זו דרך צביעה אלא לכלוך. וגם אסור ללחוץ בפצע להוציא ממנו את הדם. אלא ישטפנו תחילה במים להעביר הדם, ואחר־כך יכרוך עליו סמרטוט, או יחבשנו בתחבושת וכיו"ב{טו}, אבל אסור למרוח משחה וכנז' לעיל. ואם אין הדם פוסק על־ידי השטיפה במים, מותר לפזר שם אבקה צהובה ("דרמאטול"), וכן להשתמש בכל מיני חמרי חיטוי כגון "יוד" חום, ירוק, כחול, ובתנאי שלא יסחוט{טז}. ופצע שהוא על גבי היד או גב הרגל או שנעשה על־ידי ברזל, מותר לרפאותו בכל דבר, כְּדִלְקַמַּן סימן ע"א סעיף ו':

[י] אם היתה התחבושת ארוכה יותר מן הצורך, אסור לחתכה אפילו ביד. ואפילו לחתכה לארכה כדי לעשות קשר בקצותיה, אסור. ויקשרנה בעניבה, או בסיכת ביטחון וכיו"ב. ו"פלסטר" החתוך מערב שבת בצורה מיוחדת ("פרפר") המיועד לקרב שולי חתך עמוק זה אל זה, מותר להדביקו. ואסור להדביק "פלסטר" על קצה התחבושת כדי להדקה{יז}:

[יא] אסור לפתוח מורְסָא כדי להרחיב את פי הפצע, כדרך שהרופאים עושים. ואם רוצה לפָתחה רק כדי להוציא ממנה את הליחה (דהיינו מוגלא) שמצעֲרַתּוּ, ואינו חושש אם תחזור ותִסָּתם מיד, הרי זה מותר משום צערו. ואפילו אם מעורב דם עם הליחה, אלא שלא ילחוץ על הפצע להוציא דם מחדש. ודוקא לנקבה על־ידי מחט או מספריים וכדומה, אבל לא בצפרניו, מפני שתולש קצת מעור המורסא. וגם על־ידי מחט וכדומה, אם אפשר יש לעשות על־ידי גוי, שמא יתכוין שתישאר פתוחה כדי שתוציא ליחה גם אחר־כך{יח}: