ג אב

[י] כשם שאסור לטלטל את המוקצה, או את הנולד (כמבואר לעיל סעיף ה'), כך אסור ליתן כלי תחתיהם כדי שיפלו לתוכו, כיון שעל־ידי זה הוא מבטל את הכלי שלא יוכלו לטלטלו עוד, והרי זה כאילו דִּבְּקוֹ שם{כח}. אבל מותר לכפות סל לפני האפרוחים כדי שיעלו וירדו בו, כי לאחר שלא יהיו עליו מותר לטלטלו. ואם היו האפרוחים עליו בין השמשות של־שבת, נאסר הסל בטלטול לכל היום{כט}:

[יא] נסרים (דהיינו קרשים) של־בעלי־בתים שאינם עומדים לסחורה ומשתמשים בהם, מותר לטלטלם. ושל־אומן אסור, כי הוא מקפיד עליהם שלא יתקלקלו, אלא־אם־כן חשב מבעוד יום להשתמש בהם בשבת{ל}:

[יב] יש אומרים שכל מוקצה, אינו אסור אלא בטלטול. אבל בנגיעה בעלמא שאינו מנדנדו, שַׁרֵי. ולכן מותר לנגוע במנורה העומדת, אפילו בזמן שנרות דולקות בה. אבל אסור לנגוע במנורה התלויה, כי הוא מנדנדה אף בנגיעה בעלמא. ויש אומרים שגם דבר שאינו מתנדנד, אסור לנגוע בו אם הנגיעה היא לצרכו, כגון שכופה כלי על המוקצה כדי לשמרו. ורק אם הנגיעה לצורך דבר המותר, מותר לנגוע{לא}. ודבר היתר המונח על־גבי דבר מוקצה, מותר לקחתו, גם אם יתנדנד המוקצה (כי זה טלטול מן הצד, דהיינו כלאחר־יד לצורך דבר היתר וכדלקמן סעיף י"ג){לב}. וכן מותר לכסות דבר מוקצה בדבר שאינו מוקצה מפני הגשמים וכדומה{לג}:

[יג] טלטול כלאחר־יד, מותר במוקצה. ולכן אם שכח דבר שהוא מוקצה על איזה כלי, או שנפל עליו בשבת, אם צריך לכלי המותר או למקומו, מותר לנערו. או לישא את הכלי למקום אחר ולנער את המוקצה, אם אינו יכול לנערו במקומו. וכן מותר לעשות אם שכח מעות בכיס (אם הוא תפור לארכו בבגד, כגון כיסי ה"חולצות" בזמנינו{לד}) שבבגדו והוא צריך לבגדו. אך בשביל המוקצה לחוֹד, כגון כדי שלא יגנב, אסור לעשות כן{לה}. (ואם הניח קודם שבת בכוונה דבר מוקצה על כלי, נעשה בסיס לדבר האסור, ויתבאר בס"ד בסימן ס"ח):

[יד] אבל כשאינו צריך לכלי המותר, אסור לטלטלו אם יש עליו דבר מוקצה. ולכן אסור לשאת בידיו תינוק אפילו ברשות היחיד, כגון בחצר, אם יש בידו אבן, או שאר דבר מוקצה {לו}. אך אם יש לתינוק גִּעְגּוּעִין, שאם לא ישאוהו, יחלה, וגם אֵי־אִפשר להשליך מידו האבן וכדומה, מפני שיצעק ויבכה, אז מותר לנשאו בידיו ברשות היחיד. ואם יש בידי התינוק איזה מטבע, אסור אפילו לאחוז בידו, והוא מהלך ברגליו, אף ברשות היחיד, ואפילו יש לו געגועין, משוֹם דאיכא למיחש שמא תפול המטבע מידי התינוק, וזה הגדול ישכח שהיום שבת ויגביהנו, ונמצא מטלטל מוקצה בטלטול גמור. ואסור אפילו שיש סכנת חולי, כיון שאין חשש סכנת־נפש אם לא ישאנו. ובשעת הדחק, אפשר להקל לאחוז בידו, אך לא לנשאו{לז}:

[טו] המת, אסור לטלטלו בשבת. אבל מותר לשמוט את הכַּרִים והכְּסָתות מתחתיו, כדי שלא יתחמם ויסריח, ובלבד שלא יזיז בו שום אבר. ואם היה פיו נפתח והולך, קושר את הלחי באופן שלא יוסיף להפתח. אבל לא כדי שיסגר מה שכבר נפתח, שאם־כן הוא מזיז אבר. ומטעם זה, אסור גם כן להעצים את עיניו, וחלילה להקל{לח}:

[טז] להוריד את המת מן המטה להניחו על גבי קרקע, אפשר להקל על־ידי שיניחו אצלו דבר־היתר (כדלקמן בסעיף שאחר זה) כשיש חשש שיסריח. ויש מקילים אפילו רק אגב כסותו, שכיון שעתידים להפשיטו ממנה, אינה בטילה אצלו{טל}: