ב אב

[ג] דברים שאינם ראויים כלל לאכילת אדם כמות שהם, אפילו על־ידי הדֹּחַק, מפני שהם צריכים בישול, אסור לטלטלם. ואף־על־פי שראויים הם לבהמות או לכלבים, מכל מקום כיון שהם מוכנים למאכל אדם לאחר זמן, אינם עומדים לבהמות ולכלבים{ט}. וכן דברים שאינם ראויים בשבת לשום שימוש, כגון עצים, ונוצות של־עופות, ועורות־בהמות, וצמר או פשתן, וכל בעלי־חיים אפילו אלו שהם בתוך ביתו, ודלתות וחלונות הבית (שאסור לתלותן בשבת, כדלעיל סימן ס"ב סעיף כ"ו דיבור המתחיל כשם), וכן שברי כלים שאינם ראויים עוד לשום דבר, כל אלו והדומה להם אסורים בטלטול{י}. ומכל־מקום, כלי זכוֹכית שנשברו במקום שיכולים להזיק, מותר לפנות את השברים{יא}. וכן אם כבתה שלהבת ה"גאז", מותר לסגור הכפתור שלא ימשיך לדלוף ויזיק{יב}:

[ד] הרבה פוסקים סוברים שאסור לטלטל גם־כן קליפות־אגוזים ושקדים וקליפות־ביצים וכיוצא בהן, דברים שאינם ראויים אפילו למאכל בהמות (או אפילו הם ראויים, אלא שאין בהמות מצויות באותו מקום), וכן עצמות קשות שאינן ראויות אפילו לכלבים. אלא ינער את השולחן או את המפה כדי שהם יפלו. ואם צריך להשתמש במקומם, יכול לגררם באמצעות סכין וכיו"ב. שדברים אלו מותרים, כיון שאינו מטלטלם בידים (עיין לקמן סעיף י"ג, ובסימן ס"ח סעיף ד'). אבל מנהג העולם להקל, זולתי קצת מדקדקים. ואם יש פת על המפה שהקליפות או העצמות עליה, מותר לכולי עלמא לטלטלה בידים עמהם לכל מקום שירצה, מפני שהן בטלים אגב הפת. וכן אם נתקבצו שם הרבה קליפות או עצמות, ומאוס עליו להשאירם כך, מותר לכולי עלמא לטלטלן בידים ולזרקן, מדין גרף שֶלִּ־רְעִי (כדלקמן סעיף י"ח) {יג}:

[ה] נוֹלָד, והיינו דבר שנתחדש היום, אסור לטלטלו. כגון ביצה שנֻּלְּדה היום{יד}, או אפר מאש שהוסקה היום על ידי גוי{טו}. וכן אפילו לא נתחדש היום, אלא שבא מכח מעשה שאסור לעשותו היום, כגון פירות שנפלו מן האילן או שתלשן גוי{טז}, וחלב שנחלב היום וכדומה, גם כן אסורים בטלטול {יז}. ופת שאפאה גוי בשבת, בעיר שרובה גויים, דמִסְּתַמָא אַֽדַּעְתא דגויים אפאה, אם הוא שָׁעַת־הַדֹּחַק או לצורך מצוה, כגון לסעודת ברית־מילה או לברכת המוציא, מותר לישראל לאכלה בשבת{יח}:

[ו] כלים שהם מיוחדים לעשות בהם מלאכה האסורה בשבת (גם אם איסורה רק מדרבנן{יט}), כגון פטיש וקרדום, צבת ומברג, מכתשת וריחיים, שופר ומנורה, עט ועיפרון, מחט שתופרים בה ומספריים, ונרות שלימות (עיין לקמן סעיף ח') בין של־חלב בין של־שעוה, פתילות מצמר־גפן וגפרורים, וכל כיוצא באלו, מותר לטלטלם לצורך גופם. כגון פטיש לפצוע בו אגוזים, קרדום לחתוך בו דבר מאכל, מחט שלימה ליטול בה את הקוץ (אבל אם ניטל עוקצה או חודה, אסורה בכל טלטול. ועיין לקמן סימן ע' סעיף י"ד). וכן מותר לטלטלם לצורך מקומם, דהיינו שצריך להשתמש במקום שהכלי מונח שם. וכיון שנְּטָלו בהיתר (ויש אומרים שאפילו אם שכח ונטלו בידו), אינו צריך לזרקו מיד, אלא מותר לטלטלו גם יותר ולהניחו במקום שירצה. אבל שלא לצורך גופם ושלא לצורך מקומם, אלא לטלטלם בשביל עצמם בלבד שלא יִגָּנבו או יתקלקלו, אסור {כ}:

[ז] מוקצה מחמת חסרון־כיס, דהיינו דברים שאדם מקצה אותם מדעתו להשתמש בהם, מפני שהוא מקפיד עליהם שלא יתקלקלו, אסור לטלטלם אפילו לצורך גופם או לצורך מקומם. כגון כלֵי אומנות, שמקפיד עליהם שלא יפגמו, וסכין שמתקנים בו את הקולמוֹס, וסכין של־שחיטה וסכין של־מילה{כא}, מצלמה 

מגהץ טלפון וכיו"ב, וכן נייר העומד לכתיבה, ושטרי־חובות וכתבי חשבונות ואִגָּרות, שהוא מקפיד עליהן לשמרן, וכלים יקרים שאינו משתמש בהם כלל, וכן כל דבר שמחמת שמקפיד עליו הוא מייחד לו מקום ואינו משתמש בו, וכן כלים שבחנות העומדים למכירה, אפילו הם כלי סעודה אם אין דרכו להשאילם (אבל אם דרכו להשאילם לפעמים, אינם מוקצה). כל אלו והדומים להם, מוקצים הם מחמת חסרון־כיס{כב}:

[ח] דברים שאין עליהם שֵׁם כלי כלל, כגון עצים ואבנים וחתיכות ברזל וכדומה, אסורים גם־כן בכל טלטול אפילו לצורך גופם וצורך מקומם, אלא אם כן יֵיחדוֹ (אפילו במחשבה בלבד, וכל שכן אם יאמר בפה) בערב שבת לאיזה שימוש שישתמש בו לעולם. ולכן אסור ליטול קֵיסם לחצוץ בו שיניו. נרות שאינן שלימות (עיין לעיל סעיף ו') באופן שאינן עומדות עוד להדלקה, גם־כן אין שֵׁם כלי עליהן ואסור לטלטלן. וכן סולם גדול המיוחד לעבודה האסורה בשבת, אין עליו תורת כלי. אבל סולם שמשתמשים בו בתוך הבית, מותר לטלטלו לצורך. וכן תרופות למיניהן, אסור לטלטלן, זולת דברים שמצוי לקחתם, כגון "אקמול" או "אספרין"{כג}:

[ט] כלי שמלאכתו להיתר, או אפילו לאיסור ולהיתר, כגון קדירות{כד}, ואפילו כלים מאוסים (מפני שבשבת, מותר מוקצה מחמת מִיאוּס{כה}), מותר לטלטלם אפילו רק בשביל הכלי שלא יגנב או ישבר. אבל שלא לצורך כלל, אסור לטלטלם. [ויש אומרים{כו} שכן דין כוסות וצלחות סכינים כפות ומזלגות שעל־גבי השולחן, שאינן ניטלין אלא לצורך עצמן. ולכן אדם היושב על יד השולחן, צריך ליזהר שלא לטלטלן שלא לצורך, מפני שהידים עסקניות הן] . אבל ספרי קודש ואוֹכָלין, מותר לטלטלם אפילו שלא לצורך כלל{כז}: