יום ה' שבוע פרשת בראשית

[יג] השחיטה המעולה היא לחתוך את שני הסימנים, שהם הַקָּנֶה וְהַוֶּשֶׁט, בין בבהמה בין בעוף. אך בְּדִיעֲבַד ששחט רובו של־אחד מהם בעוף, או רוב שניהם בבהמה ובחיה, שחיטתו כשרה. ובלבד שכשימדדו אותו, ימצא שנשחט הרוב ואפילו אם אינו יָתֵר על חציו אלא כחוט השערה{כט}. וזה לפי מראית־העין וחכמתו שלַּ־שוחט. וראוי ונכון להעביר את ידיו תוך חֲתָך שחיטת הבהמה, להרגיש במשמוש היד אם שחט כראוי, ולא להסתפק בראִייה כיון שמקום השחיטה מלא דם. ובעוף נוהגים שלוחץ באגודָלוֹ על שִׁפּוּי־כּוֹבָע (דהיינו כמין סְחוֹס הנמצא בפי הקנה ומונח עליו כעלֶה, ומבדיל בין הקנה לושט בזמן הוצאת הקול{ל}) ומתוך הדוחק נפלטים הסימנים חוצה, ואז יכול לראות היטב. וכשהדבר נראה שָׁקוּל וקשה להבחין, יש כמה עצות, כגון שידחק באצבעותיו שני הצדדים זה על זה. והיינו דוקא בקנה שהוא קשה. ובושט, יתחב שני קנים לאורך הושט{לא}. אך אין מועילה בדיקה על ידי תחיבת נוצה דרך הפה, כי הנוצה קורעת ומגדילה את הַחֲתָך{לב}:

[יד] סכין מחובר לקרקע, אסור לשחוט בו. תלוש, מותר לכתחילה. ונָעוּץ (דהיינו תלוש שחיבר אותו אחר כך לקרקע), בְּדִיעֲבַד מותר. אוגרת (שיש בו פגם שאוגר את הציפורן בתוכו), אסור. מסוכסֶכֶת (שהפגם נרגש רק ברוח אחת, ר"ל בהולכה או בהובאה), בדיעבד מותר. ויפָה (חדה וחלקה), מותר לכתחילה. מַגַּל־קציר (שיש בו פגימות רבות מסוכסכות), אסור. עולה ויורדת כנחש, מותר. מַגַּל־יד (שצידו אחד יפה, והשני פגום), בדיעבד מותר{לג}. ונמצא שיש תשע מדות בסכין, וסימנם מַתָּ"ן אִמִּ"י מֵעַמִּ"י, דהיינו מ'חובר, ת'לוש, נ'עוץ. א'וגרת, מ'סוכסכת, י'פה. מ'גל־קציר, ע'ולה ויורדת, מ'גל י'ד{לד}. וכן יש חמישה דברים המפסידים את השחיטה, ואלו הן, שְׁהִיָּה, חֲלָדָה, דְּרָסָה, הַגְרָמָה ועִקּוּר{לה}. וסימנם שָׁחְדֵּהוּ{לו}. ופירושם ופרטי דיניהם, מבוארים באריכות בספרי הפוסקים:

[טו] שהייה הפוסלת את השחיטה (כנזכר לעיל סוף סעיף י"ד) הוא דוקא כששהה שיעור זמן שיגביה הבהמה וירביצנה וישחוט העור עד רוב הסימנים, שהוא הכשר שחיטה (כדלעיל סעיף י"ג). דהיינו שאם שחט בהמה דקה, שיעור השהייה היא כדי שיגביה בהמה דקה וירביצנה וישחוט. ואם בהמה גסה, כדי שיגביה בהמה גסה וירביצנה וישחוט. והעוף, דינו כבהמה דקה. כך היא דעת הרי"ף והרמב"ם{לז}. ודעת רש"י{לח} ששיעור שהיית העוף, כדי שחיטת רוב סימן אחד בעוף בלא הגבהה והרבצה. ופסק מָרַן השלחן ערוך{טל} להחמיר כרש"י, אלא אם כן בשעת הדוחק או הפסד מרובה יש לסמוך על הרי"ף והרמב"ם. והרמ"א פסק להטריף כל שהייה, אפילו משהו כהרף עין, בין בעוף בין בבהמה. אבל מנהגינו להקל כהרי"ף והרמב"ם, שאם שהה פחות מהשיעור דלעיל, שחיטתו כשֵׁרה{מ}. וקצת נוהגים מקרוב להחמיר כפְסָק מרן{מא}: