יום ג'
[ה] אף־על־פי שהאשה מתקדשת גם בביאה, או בשטר
(ובתנאי שייעשו כפי פרטי דיניהם שנתבארו בספרי הפוסקים {לה}), מכל־מקום לַמַּעֲשֶׂה
אסור לקדש בביאה, מפני שהוא דרך פריצות {לו}. גם לקדש בשטר, לא נהגו בקהילותינו ובכל
תפוצות ישראל. זולת בכסף, או בשֹׁוֶה־כסף, כנזכר לעיל סעיף ב' {לז}. ולפי ההלכה, מותר
לקדש במטבע לכתחילה {לח}, וכן היה המנהג בקהילותינו בתימן בדרך־כלל {טל}. ומכל מקום
יש שנהגו לקדש בטבעת {מ}, וכן נתפשט ונתקבל המנהג בזמנינו כאן אצל הכל. ואין בכך כלום,
אדרבה מנהג יפה הוא, ויש לו טעמים טובים, הן על־פי הקבלה {מא}, והן על־פי הפשט {מב}.
ופרטי דיני טבעת הקידושין, יתבארו בסייעתא דשמיא לקמן מסעיף ל"ז:
[ו] טעם שנקראים בשם קידושין, ביארנו בסייעתא
דשמיא לעיל בהלכות שידוכין סימן ר"ה סוף סעיף ט"ו. וטעם שנקראים בשם נישואין,
הוא מלשון מַשּׂאוּי, כמו שנאמר {מג} טוב לגבר כי יִשָּׂא עוֹל בנעוריו. לפי שהבעל
צריך ליטפל מכאן ואילך במזונותיה ומלבושיה, ושאר התחייבויותיו כלפיה {מד}. וגם האשה
צריכה ליטפל בענייניו, כגון לבשל ולכבס עבורו, ויתר צרכי הבית {מה}, וגדול שבכולם
"נשיאת" ההריון וגידול הבנים {מו}:
