יום ה'
[ט] בשאר ימות השנה (דהיינו חוץ מן הזמנים האמורים בסעיף הקודם), מקדשים
ונושאים {ס}. ובכלל זה נוהגים לקדש ולישא גם בחודש אלול, אף־על־פי שצריכים הקהל להשכים
לומר אשמוּרוֹת. וכשיש סיבה, אפילו בעשרת ימי תשובה {סא}. וכל־שכן שמקדשים ונושאים
אף בחודש מְרַחְשְׁוָן {סב}, ואדרבה יש שמקובל בידם כי הוא מן החֳדשים המוצלחים יותר
לכך. ורמוז הדבר בַּנּוֹסַח שאומרים בסיום שבע ברכות {סג} הַא מַכְשְׁטָא, הַא מַצְלְחָא.
כלומר אם נעשים הנישואין באחד מן החדשים שסימנם מכשטא בראשי תיבות, דהיינו מ'רחשון
כ'סלו ש'בט ט'בת א'דר, הַא מצלחא {סד}. ויש קצת שאינם עושים נישואין אלא מתחילת החודש,
בכל חדשי השנה, עד ט"ו בו, שאז הוא סיום מילוי הלבָנה {סה}. ואין זה אלא סימן
טוב, כדרך שהיו מושחים את המלכים על המעיין, לסימן שתימָשך מלכותם {סו}. על כן אין
לעכב הנישואין בעבור זה, או לעשותם בעת נדתה (עיין לקמן סעיף י'), אם אפשר שיהיו בימי
טהרתה, אף־על־פי שהם ימי חסרון הלבָנה {סז}. וכן ישנם הנזהרים ונמנעים גם בעשרים וארבעה
ימים בשנה, שְׁנַיִם בכל חודש, שנמצא כתוב כי הם בחונים וגם מנוסים שהנושא בהם אשה
(ועוד כמה דברים) לא יצליח {סח}. ואין בדברים הללו איסור משוֹם מעונן ומנחש {סט}:
[י] צריך לחַשֵּׁב ולקבוע את זמן הנישואין, כשהכלה תהיה טהורה {ע}, כי דעת
רבינו הרמב"ם {עא} שאין לברך לה שבע ברכות בזמן שהיא נדה. וכך הוא מנהגינו שאין
מתחילים החתונה עד שתטהר, אלא אם־כן אֵי אִפשר לדחות כגון שהתחילו כבר בשמחת החתונה
{עב} ואחר־כך פירשׂה הכלה נדה, ואז אומרים לה שבע ברכות כרגיל, כדי שלא לביישה {עג}.
והוא הדין בזמנינו [] כשכבר שׂכרו את האולם לצורך הנישואין ויש הפסד ממון אם ידחו אותם
לזמן אחֵר, או ששלחו כבר את ההזמנות, אזי עושים את הנישואין במועדם ואומרים שבע ברכות
{עד}. וקוראים לכך כיום בשם "חופת־נדה" {עה}:
