יום ו'

[יא] כשהיא נדה, מודיעים זאת לחתן בנחת {עו}, קודם הקידושין {עז}. ובדרך־כלל המנהג הוא כדעת הפוסקים שאסור לו למסור אז לידה את כוס הקידושין {עח}, וכן את כסף הקידושין או הטבעת, אלא מוסרָן לְאִמָּהּ או לאביה, או לשׁוֹשְׁבִנְתָּהּ הניצבת על ידה, והם חוזרים ומוסרים לכלה מיד {עט}. ויש נוהגים כדעת הפוסקים המתירים בזה, מפני שקודם הקידושין עדיין אינה ארוסתו {פ}. ואפשר לסמוך עליהם להקל בעת הצורך, רק ישתדלו שלא יגע בה אז. [וראוי אם אפשר שתגביה הכלה את אצבעה כלפי מעלה, והחתן יכוין את הטבעת לנגדה שתיפול על אצבעה, והכלה תמשיך לתחבה פנימה]. אמנם מיד אחרי הקידושין, גם לדעתם, צריכה הכלה להתרחק מן החתן {פא}, כדי שלא יבואו לידי נגיעה. וכן לא ימסור את הכתובה לידה, וגם את הכוס של־שבע ברכות הנישואין {פב}. ואחרי גמר הברכות אסור להם [] להתייחד לבדם, אלא יכנס עמהם בחדר ילד קטן או קטנה (כבני שבע או שמונה שנים) {פג}. אבל אחר־כך לא יתייחדו בבית אפילו עם קטן או קטנה, אלא החתן יישן בין האנשים והכלה בין הנשים {פד}:

[יב] בהזמנות ששולחים להודיע על החתונה וּזְמַנָּהּ, בין בכתיבת־יד בין בדפוס, אסור לכתוב פסוקים, כגון {פה} עוד ישָּׁמע וגו' קול ששון וקול שמחה וגו', או שאר דברי תורה, כיון שלאחר מכן רבים מן המקבלים זורקים את ההזמנות לאשפה, ונמצא שגרמו המזמינים להביא דברי קדושה לידי בזיון חס ושלום. וכבר התריעו על זאת גדולי זמנינו, ומיחו כנגד מה שהורגלו כיום להקל בכך. לכן חובה להיזהר ולהזהיר שלא יכתבו אלא דברים פשוטים הנצרכים {פו}. אמנם אפילו אותם, ראוי להחמיר שלא יהיו בכתב אֲשׁוּרִי, דהיינו באותיות מרובעות [ואפילו כגון אותיות אלו] הואיל ובכתב זה ניתנה התורה, אלא בכתב הָרָהוּט הרגיל בזמנינו, או מה שנקרא כתב רש"י וכדומה {פז}. ומי שקיבל הזמנה שיש בה פסוקים או דברי תורה, יחתכם ויגנזם, ויכול אף לגנוז את כל ההזמנה כמות שהיא {חפ}. ומותר בשבת ויום טוב להזמין את חבירו בפה שיבוא להשתתף בחתונה וכדומה, שיתקיימו בחול, אבל לא יתן לו הזמנה בכתב {פט}: