יום ז'
[יג] מצוה גדולה להכניס כלה לחופה {צ}, וכן לשַׂמֵּח אותה ואת החתן {צא},
ולעזור להם בכל מה שהם צריכים. ודברים אלו הם גמילות־חסד שבגופו של־אדם, שאין להם שֵׁיעור
{צב}. ונכללים הֵמָּה במצות־עשה האמורה בתורה {צג} ואהבת לרעך כמוך. דהיינו כל דבר
שרצונך שיעשו עבורך אחרים, תעשה אותם לרעך שהוא אָחִיך בתורה ובמצוות {צד}. ולצורך
הכנסתם לחופה שלְּ־חתן וכלה נזקקים, אפשר ליתן ממעשר־כספים {צה}. והחובה לְשַׂמְּחם,
מוטלת יותר על מי שֶׁנִּהְנָה מסעוֹדתם, דהיינו שאוכל שם בסעוֹדות הקבועות. אבל גם
מי שלא נהנה כלל, מצוה שישמחם. ושמחה זו היא בדיבורים או במעשים, כגון לומר שְׁבָחָם
בפניהם (וכדלקמן ריש סעיף ל"א), או לשורר ולרקד {צו}. וכן בנתינת מתנות להם, כסף
או כלים כנהוג {צז}:
[יד] אם יש שתי חופות שאירעו להיות בזמן אחד ובמקום אחד, אף־על־פי־כן רבים נוהגים שלא לעשותן יחד, מחשש עין־הרע, פן לא יצליחו חס ושלום. הלכך עושים לכל אחד את החופה בפני עצמו. ותחילה יקדש החתן הראשון את כלתו, וימסור לה את הכתובה, כפי הסדר הרגיל. ובגמר שבע ברכות הנישואין, יילכו להתייחד {צח}. ואחרי־כן יקדש החתן השני את כלתו, ויברכו שוב, כרגיל. אבל בגמר סעוֹדת הנישואין, יברכו להם כאחת שבע ברכות, והוא הדין אפילו להרבה חתנים, אם אכלו יחדיו, כיון שאין הדבר מורגש {צט}. ויש סוברים שמעיקר הדין אין לעשות חופה לשנים יחד {ק}, וטעמם מפני שאין מערבים שמחה בשמחה {קא}. אבל דעת שאר כל הפוסקים כי לא שייך זה בנָדון דידן, וממילא צריך לברך לשניהם יחד, אלא אם־כן החתנים מקפידים שלא תהיינה ברכותיהם בשותפות, אזי יעשו כדלעיל {קב}. ועל־כל־פנים אין לעשות ביום אחד חופת שני אחים, או שתי אחיות, או אח ואחותו, אפילו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו, מטעם עין־הרע {קג}, וכבר נאמר {קד} ונשמרתם מאד לנפשותיכם: