יום ח'
[טו] נהגו לפתוח בשמחת החתונה, הָחֵל משבת שלפני החופה, והיא נקראת שַׁבָּת־הַהַתְחָלָה
{קה}. וזאת על־ידי שמזמינים מקצת מקרוביהם וידידיהם, להתארח ולסעוד עמהם בבית אבי החתן
{קו} בליל שבת, ובפרט בסעוֹדה שנייה בבֹקר, וביותר בסעוֹדה שלישית שאחרי מנחה {קז},
ושרים יחדיו שירי שבת כנהוג {קח}. ובמוצאי שבת הוא העיקר {קט}, כי אחרי שמתפללים ערבית
שם ומבדילים, באים קהל גדול לשמח את החתן {קי}. מושיבים אותו בראש המסובין {קיא} באמצע
החדר סמוך לקיר, כשסביבותיו הרבנים וחשובי הקהל, ומאריכים כמה שעות בשירות ותושבחות
וריקודים, בשמחה רבה גילה ורעדה לכבוד המצוה. ויש נוהגים שבתחילה עומד ומלביש את החתן,
הרב הגדול שבנמצאים, בבגדים מיוחדים ויקרים לכבוד ולתפארת {קיב}, ואומרים אז הַלֵּלוֹת.
הראשון שבהם, והללו־יה קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה, קִראו ידידים ועִלזו בחתונה
וכו' {קיג}. ועתה בארץ ישראל, בטל המנהג של־שמחה זו במוצאי שבת, או נצטמצם {קיד}:
[טז]
מנהגינו לומר בַּזימון שהשמחה במעונו, לא רק בשבעת
ימי המשתה {קטו}, אלא הָחֵל מן השבת שקודם החופה (כדלעיל בסעיף ט"ו) מעת שמתקבצים
אורחים לסעוד ולשמוח מחמת החתונה, וזאת אף כשהנישואין לא ייערכו אלא בסוף השבוע {קטז}.
ויש נוהגים שזה רק בבית החתן, אך בבית הכלה אינם אומרים שהשמחה במעונו {קיז}. אבל העיקר
לומר זאת גם אם נתקבצו בבית הכלה {קיח}. והוא הדין לכל בית []שהחתן או הכלה נמצאים
אז שם {קיט}: