יום י"ב
[כג] מעיקר הדין אין צורך שיאמר לָעדים [החתן, או הרב] אתם תהיו עדים {קפב}.
ואפילו להיותם מזומנים ומיוחדים לַדָּבָר, אין צריך, אלא דַי בכך שראו את מעשה הקידושין,
למרות שלא התכוונו מראש להעיד {קפג}. ומכל־מקום נוהגים לייחדם ולומר להם שהם יהיו עדים
(בלי להוסיף "ולא אחֵר" {קפד}), ואין סומכים שבודאי יהיו עדים על הדבר מתוך
כל קהל הנאספים {קפה}. ויש לזה כמה טעמים, כגון מפני שרבים מהנמצאים שם סמוך לחתן ולכלה,
הם קרובי־משפחה {קפו} או פְסולי־עדות, וממילא יש לחוש לעדוּת שבָּטְלָה מקצתה בטלה
כולה. לפי דעת מקצת פוסקים כי כל שנוכחים שם קרוב או פסול, מתבטלת אף עדוּת הכשרים,
אלא אם־כן ייחדו אותם מראש {קפז}. וכן ראוי ונכון לכל מסדרי קידושין לעשות, כדי שלא
יהא חס ושלום שום גמגום בשורש קדושת ישראל {קפח}:
[כד] צריך שיראו החתן והכלה את העדים בשעת הקידושין {קפט}, ועל־כל־פנים שיֵדעו
כי נמצאים בַּמָּקום עדים הרואים את הקידושין { קצ}. וטוב שיראו העדים אז אחד את חבירו
{קצא}. וצריכים העדים לראות במו־עיניהם את הנתינה ממש מידו לידה, ואין סומכים בזה על
אֻמְדְנוֹת והוכחות {קצב}:
