יום י"ד
[כז] צריך להקפיד מאד שלא יתערבו אנשים ונשים גם בזמן עריכת החופה {רי}. כי
בעוה"ר נפרץ הדבר ונתפשט מקרוב מנהג רע ומר זה אפילו אצל החרדים לדבר ה', כאילו
אין צורך אז להפרדה. וזוהי עצת יצר־הרע לפגום במעמד הקדוש והמרומם הזה, אשר בו מתייסד
בניין בית חדש בישראל, וממנו מקור להשפיע שפע טובה וברכה לכל ימי חייהם ולצאצאיהם,
ושכינת־עוזנו חפצה להיות חופפת ושורה אתנו {ריא}, אבל בכך מרחיקים אותה מתוכֵנוּ חס
ושלום, כמו שנאמר {ריב} ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך. ויש למחות ולמנוע אפילו אם
יעמדו אז בסמיכות, כי לפעמים מתוך הצפיפות והדוחק, נדחפים אֵלו על אֵלו רחמנא ליצלן,
כאשר הורה הנסיון. וחלילה לישראל הקדושים, זרע ישישים ותרשישים, להעלים עין מזאת. ואבותינו
נע"ג בתימן מדורי־דורות לא נהגו כן, אלא הכל בקדושה רבה ובצניעות יתירה {ריג}.
ובזמנינו העצה היעוצה לכל הפחות, לקבוע את מקום החופה סמוך מאד למחיצה שבין האנשים
לנשים, באופן שהנשים הרוצות לשמוע תישארנה מעבר למחיצה, כי יהיו קרובות ולא תצטרכנה
להיכנס, והכלה תבוא עם אמה ואֵם החתן בלבד, ויפתחו את המחיצה כדי שתעבורנה, ולא יותר.
וצריך למַנות מראש נשים כשרות להשגיח ולפקח על כך, לבלתי היות שם עָרוֹב {ריד}:
[כח] מה שנוהגים הָאַשְׁכְּנָזִים לעשות את כל סדר הקידושין והנישואין, תחת
כיפת השמים {רטו}, בקהילותינו אין נוהגים כן, אלא בפנים הבית (ובזמנינו בתוך האולם)
{רטז}, ואין לשנות {ריז}. גם לאידך גיסא, מה שיש מקומות מהספרדים ומהאשכנזים שנהגו
(בעבר) לעשות החופה בבית־הכנסת {ריח}, לא היה מנהגינו כן {ריט}, ואין לנהוג כן {רכ}:
