יום ט"ו
[כט] הורגלו כיום שקודם הקידושין הולך החתן לכסות את פני הכלה בהִנּומָא
{רכא}, ועִמו הולכים הרב והשׁוֹשְׁבִינִים {רכב} והעדים וזולתם. אבל מקור הדבר אינו
אלא ממנהגי האשכנזים {רכג}. וכן מה שמשליכים אחר־כך זרעונים על החתן והכלה {רכד}, או
(כפי מה שנתחדש מקרוב) פיסות־נייר הצבועות בגוונים שונים {רכה}. ואצלינו לא היו נהוגים
דברים אלו כלל ועיקר, אלא שׁוֹשְׁבִנְתָּהּ מכסה אותה {רכו}, והוא הדין לאִמָּהּ {רכז},
ואפילו הכלה עצמה יכולה לעשות זאת {רכח}. ואין משליכים עליהם מאומה {רכט}, ובפרט ראוי
למנוע את השלכת פיסות־הנייר {רל}:
[ל] כמו־כן מנהג האשכנזים הוא, שהשושבינים (שאצלם הם בדרך־כלל אבי־החתן ואבי־הכלה
{רלא}) מוליכים את החתן לחופה כשהם שלובים בזרועותיו, מימינו ומשמאלו, ואנשים חשובים
על ידם, והולכים לקראת הכלה, וכשמתקרבים אליה חוזרים לאחוריהם לחופה {רלב}. וכשמגיעים
החתן ושושביניו לחופה, מכריז החזן ברוך הבא, וכשמגיעות הכלה ושושבינותיה (שאצלם הן
בדרך־כלל אֵם החתן ואֵם הכלה {רלג}) מכריז לקראת כלה. ואז השושבינות מסובבות תחת החופה
עם הכלה את החתן שבע פעמים (ויש רק שלוש פעמים), ומנגנים אז המשוררים וכל הציבור ללא
מִלים {רלד}. ומִתחילת הליכתם, מחזיקים השושבינים והשושבינות נרות דלוקים בידיהם, וגם
בזמן אמירת הברכות וקריאת הכתובה תחת החופה {רלה}. וכל זה אינו נהוג בקהילותינו. וכשמלַווים
את החתן, הולכים אבי החתן ואבי הכלה קרוב אליו עם יתר הקהל {רלו}. אבל מה שהם נוהגים
שהשושבינות מוליכות [] את הכלה לחופה כשהן שלובות בזרועותיה, מימינה ומשמאלה {רלז},
יש שנהגו כעין זה גם בקהילותינו {רלח}:
