יום ט"ז

[לא] מצוה לשבח את החתן {רלט}, כדי לשמח את ליבו {רמ}. וכן מטעם זה, מצוה לומר שהכלה נאה וַחֲסוּדָה (מלשון ותשא חן וחֶסֶד לפניו {רמא} וכדי לְחַבְּבָהּ על החתן {רמב}. ואף אם אינה נאה, אינוּ נחשב שקר, כי אפשר להבין שהכוונה נאה במעשים טובים וכדומה {רמג}. ועוד לפי שאמרו חז"ל {רמד} חֵן אשה בעיני בעלה {רמה}. אך אסור להסתכל בפניה, כמו שאסור להסתכל בשאר נשים {רמו}. כי אף־על־פי שעל־ידי ההסתכלות בכלה, יוכלו לשבח אותה ביותר ולחבבה על החתן כדלעיל, מכל־מקום עלולים לבוא לידי הרהור עבירה חס ושלום {רמז}. ולא רק בשבעת ימי המשתה, אלא אפילו בְּשָׁעַת החופה אסור {רמח}. ולכן מנהגינו שפני הכלה מכוסים אז בבגד בלתי שקוף, ואינה מְגַלָּה אלא בחדר הייחוד {רמט}, שלא לתת מכשול בפני רבים העומדים שם {רנ}, ובפרט שמצויים שם אנשים בלתי מְהוֹגָנים {רנא}. אבל מותר להסתכל בבגדיה {רנב} ובתכשיטים שעליה {רנג}, או בשׂערה {רנד}, אם כוונתו לשבחה ולחבבה, כיון שדברים אלו אינם מביאים כל־כך לידי הרהור {רנה}. אמנם המחמיר גם בהם, תבוא עליו ברכה {רנו}:

[לב] וזהו סדר הקידושין והנישואין והנלוה אליהם, על פי מנהגינו {רנז}. פותח הרב או המשורר בשירה בּוֹא לשלום חתן וכו' {רנח}, ואז החתן הולך ובא למקום החופה לאט לאט {רנט}, כשכל הקהל סביבותיו {רס} ובכללם אביו ואבי הכלה {רסא}, הרב מסדר־הקידושין לימינו, והמרקדים לפניו {רסב}, עד שמגיעים, ונעמדים תחת החופה וסביבותיה. ואז אומר המשורר את השירה, יַא־מִחִגּהּ סִאִלְתִּךּ וכו' {רסג} [או שירה אחרת מתאימה, אבל צריך למנוע מלומר כעת את השירה "לפלח הרמון" {רסד}, והכלה הולכת ובאה לאט לאט {רסה} עם אמה ואֵם החתן בלבד {רסו}. הכלה תעמוד לצד ימינו של־חתן. ויש רמז לכך מן הפסוק נִצבה שגל לימינך {רסז}, סופי תיבות כלה {רסח}. לצידה מימינה, תעמודנה אמה וחמותה. לצד החתן משמאלו, יעמדו אביו וחמיו. ולצידם הרב מסדר־ הקידושין {רסט}, או ממול החתן {ער}. וטוב שפני החתן והכלה יהיו לצד מזרח {רעא} (במקומות שמתפללים כך, שהוא אצלם כנגד בית־המקדש. ובמקומות שמתפללים לצד אחר, יהיו פניהם לצד שמתפללים שם {ערב} אף על פי שלא נהגו לדקדק בכך {רעג}. ובאופן שקבעו את מקום החופה סמוך למחיצה המפרידה בין האנשים לנשים (כדלעיל סוף סעיף כ"ז), ועומדות נשים בצד אחד הפתוח, אזי עדיף שתעמודנה גם הכלה והאמהות באותו צד {עדר}: