יום י"ח
[לה] נוהגים בכל תפוצות ישראל להסדיר ברכה זו על כוס יין. דהיינו שמביאים
כוס וממלאים אותו יין, והרב מחזיק את הכוס בידו {שב} ומברך עליו בראשונה בורא פרי הגפן,
ואחר־כך ברכת האירוסין {שג}. ומנהגינו שמקדים לומר לפני ברכת היין סברֵי מרנן, והקהל
עונים לחיֵי {דש}. ורבים נוהגים שפותח תחילה (לפני אמירת סברי וכו') בפסוקים {שה} כוס
ישועות אשא וגו', הודו לי"י כי טוב וגו' {שו}. ולאחר שענו הקהל אמן {שז} על ברכת
האירוסין, יטעם הרב מעט מן הכוס תחילה {שח}, ואחר־כך יתננו ליד החתן ויטעם מעט. ולא
נהגו לשתות רביעית, ואף לא כשיעור מלוא־לוגמיו, אלא די בטעימה כל־שהיא {שט}. ויש נוהגים
ליתן אחר־כך גם לעדי הקידושין וטועמים מעט. אבל הכלה, אין צורך שתטעם כלל מכוס זה
{שי}. ואינם צריכים לברך בעצמם בורא פרי הגפן, כי יצאו ידי חובתם בברכתו, שֶׁמִּן הסתם
הוא מתכווין להוציאם, והם מתכוונים לצאת {שיא}, וכן המנהג פשוט {שיב}:
[לו] הרב מסדר־הקידושין, והחתן והכלה, לא יפסיקו בדיבור בין הברכה לבין הקידושין
שלא בענייני הקידושין, אלא מיד לאחר מכן יקדש {שיג}. ומכל־מקום בזה שהרב מראה לעדים
את הטבעת אחרי הברכה, ושואל אותם האם היא שווה פרוטה וכו' כדלקמן סעיף ל"ח {שיד},
אין לחוש להפסק בין הברכה למצוה, כיון שהדבר שַׁיֵיךְ ונחוץ לקידושין עצמם, והוא הדין
לכל השאלות כיוצא בזו {שטו}, ואין לְשַׁנות {שטז}:
