חיפושדלג על חיפוש
בר עליוןדלג על בר עליון
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

יום י"ט

[לז] טבעת הקידושין {שיז} צריכה להיות מִקְנַת־כספו של־חתן, ולא גזולה או גנובה אפילו מגוי {שיח}. ולא מושאלת, ולא תהא לאדם אחר שותפות בה, וכיוצא {שיט}. ולא יקחנה בחוב, אלא ישלם את דמיה במזומן למוכר קודם הקידושין {שכ}, והוא הדין שלא יקנה אותה ב"טְשֵׁק" דחוי {שכא}. וכן לא יתננה לכלה קודם הקידושין {שכב}. ואם אביו או אמו או שאר אדם משלמים עבור הטבעת, צריכים הם ליתנה לו במתנה גמורה, והוא יתכוין לקנותה בהגבהה שיעור טפח (דהיינו שירים את הטבעת 8 סנטימטר {שכג}), ולכתחילה שלושה טפחים {שכד}. או בקניין יד, דהיינו שכֻּלָּהּ תהא מונחת תוך ידו, ואז אינו צריך להגביה אפילו טפח {שכה}:

[לח] הטבעת תהיה מכסף או מזהב {שכו}. וצריכה הכלה לדעת ממה היא עשויה, וכמה הוא שוייה. ונוהגים שתהיה הטבעת ללא יָהֳלוֹם או שאר אבן טובה, שמא תטעה הכלה ותסבור שהטבעת שווה הרבה יותר מֵעֶרְכָּהּ האמיתי, ויהיו ספק קידושי טעות {שכז}. על כן טוב לדקדק גם שלא לחרוֹט בטבעת שום חריטה לנוי, אלא תהיה חֲלָקָה {שכח}. ונוהגים שהחתן מראה לרב מסדר־הקידושין את הטבעת לפני הקידושין, והרב מראה אותה לעדים, והם מתבוננים בה. ולצאת מידי כל ספק, טוב גם־כן לעשות כמו שיש נוהגים שהרב מוסיף ושואל את העדים, תראו האם טבעת זאת שֹׁוָוה־פרוטה, והם משיבים שכֵּן {שכט}, כדי שתשמע הכלה ותדע שהוא מקדשה אפילו אם אינה שווה אלא פרוטה {של}. וגם הרי הכלות אינן מקפידות במה הן מתקדשות, שכֵּן נוהגות בנות ישראל הצנועות והביישניות להיות פניהן מכוסות אז במסוה {שלא}. וזֵכר לדבר, ממה שנאמר ברבקה אמנו עליה השלום, כשראתה את חֲתָנָהּ יצחק אבינו עליו השלום {שלב}, ותקח הצעיף וַתִּתְכָּס. כי צעיף, הוא נוטרִיקוּן צָף על פָּנים {שלג}:

 

יצירת קשר
עבור לתוכן העמוד