יום כ"א

[מא] נוֹסַח הקידושין המקובל כיום בקהילותינו, ובכל תפוצות ישראל, הוא תשע המלים האלה {שנב}, הֲרֵי אַתְּ: מקודשת לי: בטבעת זוֹ {שנג}: כְּדָת משה וישראל {שנד}. וכך הוא פירוש פשט־הדברים. הרי את, תהיי אַתְּ מכאן ולהבא {שנה}. מקודשת, מוכנה ומזומנה {שנו}. לי, בשבילי בלבד, אבל לשאר כל אדם אחר אתְּ נאסרת {שנז}. בטבעת זו, על־ידי טבעת זאת, שאני קונה אותך בה. כדת משה, כפי תורת משה רבינו עליו השלום הנתונה מפי השם יתברך, שנצטווינו בה על הקידושין, כמו שנאמר {שנח} כי יקח איש אשה. וישראל, הכוונה לחכמי ישראל שמסרו לנו את התורה שבעל־פה. רוצה לומר שקידושין אלו אני עושה שיתקיימו על־פי דעת חז"ל, כי יש בידם הכח להפקיע את הקידושין לפי הצורך {שנט}. ויש מפרשים כדת משה, מה שאמרתי שתהיי מוכנה ומזומנה לי, יהיה כדת משה, דהיינו שהאשה מותרת אך ורק בזמן טהרתה, ולא כשהיא נדה, כמפורש בתורה {שס} ואל אשה בנדת טומאתה, לא תקרב וגו'. וישראל, רוצה לומר לא זו בלבד, אלא גם דוקא כפי מה שנהגו בנות ישראל להחמיר על עצמן, שאפילו רואות דם טפה כחרדל, יושבות עליה שבעת ימי נקיים {שסא}, שחומרא זו נתקבלה להלכה פסוקה שאין לזוז ממנה {שסב}. ואם החתן והכלה אינם יודעים הפירושים והעניינים דלעיל, אינו מעכב {שסג}, ואפילו אם אינם יודעים את ביאור המלים, ודי בזה שהם מבינים את תוכן העניין באופן כללי, שבזה היא נהיית אשתו {שסד}:

[מב] צריך החתן לומר את נוֹסח הקידושין בקול חזק, כדי שתשמע הכלה היטב, וכן שני העדים. ויאמרנו בשפה ברורה ובמבטא צח, ובלא לגרוע או להוסיף שום תיבה או אות, כדי שלא יתעוררו ספיקות בקידושין { שסה}. על כן המנהג הוא שהרב מסדר־הקידושין מְקַרֶ֗א זאת את כל החתנים {שסו}, גם אם הם תלמידי־חכמים, כדי שלא לבייש את מי שאינם בקיאים, או אותם שעלולים לטעוֹת ולהתבלבל {שסז}. וכך אומר הרב לחתן, אֱמוֹר, הרי את וכו', והחתן חוזר אחריו {שסח}. והכלה מקבלת את הקידושין בשתיקה, שהיא כהודאה, ואינה צריכה לענות כלום אחריו לאות הסכמה {שסט}, וכן המנהג פשוט {שע}. גם מה שנהגו בכמה מקומות שהעומדים שם סמוך לחתן, אומרים "מקודשת" (או "מזל־טוב"), בגמר נתינת הטבעת {שעא}, לא נהגו ברוב קהילותינו {שעב}. אמנם אין קְפִידָא אם יאמרו כן {שעג}: