יום כ"ב
[מג] הטבעת צריכה להישאר על אצבע ידה של־כלה אחרי הקידושין, לכל הפחות זמן־מה
{שעד}. אבל אם החזירה את הטבעת לחתן תֶּכֶף ומיד לאחר הקידושין, או שהוא עצמו חזר ולְקָחה
ממנה מיד, וכל־שכן אם זרקה את הטבעת מיד, אינה מקודשת {שעה}:
[מד] מלבד הקידושין בטבעת, בַּנּוֹסח הפותח הרי את וכו' דלעיל סעיף מ"א,
שהוא קצר ותמציתי, ראוי ונכון {שעו} על־פי מנהג אבותינו הקדושים, להוסיף ולקדשה ביין
{שעז}, בנוסח יותר ארוך ומפורט, הפותח מקודשת לי וכו' שהוא בן עשרים וחמש מלים {שעח}.
וכך הוא הסדר. מיד אחרי נתינת הטבעת, ממלאים {שעט} את הכוס {שפ} יין שנית, והרב {שפא}
מוסרו ליד ימינו של־חתן, ומְקַרֶ֗א אותו {שפב} כך, כשהחתן מחזיק את הכוס בידו. אֱמוֹר,
מקודשת לי {שפג}: ומאורסת לי {שפד}: אנא חַתְנָא: פלוני בַּר פלוני {שפה}: וְאַנְתִּי
כלתא בתולתא {שפו}: פלונית בת פלוני {שפז}: בחמרא דִּבְכָסָא {שפח} הדין {שפט}: דְּבֵיהּ
תיעלין: לִרְשותי [לְדִּידִּי {שצ}: כְּדָת משה וישראל {שצא}. ומאחַר שהכלות אינן יודעות
לשון ארמי זה שבו נתקן הנוסח, וישנם אף חתנים שהם עצמם אינם מבינים אותו, על כן טוב
שיפרש הרב תחילה, כי החתן יֹאמר שהכלה תהיה מקודשת לו ומאורסת לו, ביין (במיץ־ענבים)
שבכוס הזה, שֶׁבּוֹ תִּכָּנס לרשותו לעצמו, כדת משה וישראל {שצב}. ואחר זה יאמר החתן
את הנוסח דלעיל בקירוי כדבר האמור, וכשיסיים ימסור החתן את הכוס ליד הכלה {שצג}, והיא
תקבלנו בשתיקה {שצד}, ותשתה {שצה} ממנו {שצו}:
