יום כ"ה

[מט] כדי לְחַזֵּק את תוקֶף ההתחייבויות שבשטר־הכתובה, נוהגים שהרב מְסַדר־הקידושין עושה עבור הכלה קִנְיַן־סוּדָר בכלי שלו או של־אחד העדים {תכא}. כי על־ידי קניין זה, החתן, שהוא המַקנה, מתחייב לכלה, שהיא הקונָה, בכל מה שנזכר בכתובה. כדרך שזה מועיל למכור ולקנות קרקעות או מִטלטלין וכדומה, ואין אחד מהם רשאי לחזור בו, וכמו שיתבאר בסייעתא דשמיא להלן חלק חושן משפט הלכות מקח וממכר סימן רט"ו סעיף י"ד. וביאורו של־עניין הקניין, שעושים כעין חֲלִיפ–ין. דהיינו שכיון שהמַקנה מקבל כלי זה וקונה אותו לעצמו, הוא גומר בדעתו כתמורה להנאתו זו, להקנות לה כל חיוביו. ואף־על־פי שהדרך היא להחזיר את הכלי מיד, מכל־מקום הלא הדין הוא שמתנה על מנת להחזיר, שמה מתנה {תכב}:

[נ] ואופן זה, הוא דרך הקניין העיקרי {תכג} המקובל ונהוג מימי קדם, כמו שנאמר {תכד} וזאת לְפָנים בישראל, על הגאולה (פירוש כשרוצים למכור איזה חֵפץ) ועל התמורה (פירוש חליפין) לקיים כל דבר, שלף איש נעלו ונתן לרעהו וגו' ויאמר הגואל לבועז קְנֵה לָך, וישלוף נעלו. דהיינו שלקיום הדבר, חולץ הקונה את נעלו מרגלו {תכה}, ונותנה למוכר שיאחזנה. וכך עשה בועז שחלץ נעלו, וּנְתָנָהּ לגואל, ובכך מכר לו הגואל את זכותו בחלקת־השדה אשר לאלימלך {תכו}. אכן לאו דוקא בנעל, אלא הוא הדין לכל כלי או בגד, כגון סוּדָר {תכז} דהיינו טלית או צעיף, מטפחת, וכל כיוצא בהם {תכח}. אבל לא בפירות, ולא במטבע {תכט}. ולכן כותבים בכתובה (וגם בשאר שטרות) וְקָנִינוּ מפלוני בִּכְלִי הַכָּשֵׁר לִקנות בו. בכלי, להוציא פירות. הַכָּשֵׁר, להוציא כלי האסור בהנאה (כגון של־עבודה זרה {תל}). לקנות, להוציא כלי של־מקנה (דהיינו שהקניין נעשה כַּדִּין בכלי של־קונה, ולא של־מַקנה, שאינו מועיל). בו, להוציא מטבע {תלא}: