יום כ"ט
[נז] לכבוד גמר מצות הקידושין {תעח}, נוהגים שפותח הרב (אחרי שסיים לקרוא
את הכתובה) בפיוט אָהוּב מֵהַר הַמּוֹר {תעט} נתן לי מורשה וכו', וכל הקהל מצטרפים
עמו בקול־רם ובנועם שיר. וגומרים את הפיוט עד סופו, שהוא תומך מהר המור וכו' {תפ} בקדושה
שמעתי וכו', הללו־יה כי טוב כי לעולם חסדו {תפא}, ובִנְתַּיִים חותמים העדים על הכתובה
{תפב}. הרב בודק שחתמו כדת וכדין, ולאחר מכן מקפל את הכתובה {תפג}. לאחר שגמרו הקהל
את הפיוט, מוסר הרב את הכתובה ליד החתן, כדי שימסרנה החתן ליד הכלה, בפני שני העדים
{תפד}:
[נח] מנהגינו שאומר לה החתן תחילה קודם שמוסר לה הכתובה, את הנוֹסח דלקמן,
שנזכר כבר בדברי הגאונים, כשהוא אוחז את הכתובה בידו {תפה}. ואומר אותו אחרי הרב מסדר־הקידושין,
שֶׁמְּקַרֶ֗א אותו פיסקא פיסקא כך {תפו} אֱמוֹר, סַבִי {תפז}: שטר כְּתֻבְּתִיכִי
{תפח}: וכל מאי {תפט}: דחַאזי לִיכִי {תצ}: כתיב בגוַּהּ {תצא}: דבהון {תצב} תיעלין:
לרשותי לְדִּידִּי {תצג}: כדת משה וישראל {תצד}. וטוב שיפרש הרב תחילה, כי החתן יֹאמר,
קְחי שטר כתובתֵך, וכל מה שמחוייב {תצה} לָך (מֵאֵת החתן), כתוב בתוֹכָהּ, שבהם תִּכָּנסי
לרשותו לעצמו כדת משה וישראל {תצו}. ואחר זה יאמר החתן את הנוסח דלעיל בקירוי כדבר
האמור, וכשיסיים ימסור החתן את הכתובה ליד הכלה, והיא תקבְּלֶנה בשתיקה {תצז}, ואחרי
כן תמסרנה לאִמהּ {תצח}. והדעת נוטה שהכוונה בנוסח הנזכר לעיל, שתועיל הכתובה גם מדין
שטר קידושין. דהיינו שאם יש חלילה איזה חשש וספק בקידושין שנעשו מקודם, יועילו קידושין
אלו שיהיו בשטר הכתובה, שהרי כתוב בה שהחתן אמר לכלה הוי לי לאנתו כדת משה וישראל
{תצט}:
