יום ל"א
[סא] מן הדין, אדם אחד מברך את כל שבע הברכות זו אחר זו {תקיח}. וכן נהגו בדורות הקודמים, בקהילותינו {תקיט} ובכל שאר קהילות ישראל, ואומרן אחד מחשובי הרבנים הנמצאים שם. אלא שמקרוב יש בקהילותיהם שחילקו אותן לשנים, הראשון אמר שש ברכות הראשונות, והשני את הברכה השביעית שהיא אשר ברא. ולאחר מכן נתפשט הדבר אצלם יותר, עד שנוהגים כמעט כולם בזמנינו לחלקן לכמה רבנים, שכל אחד אומר ברכה אחת או יותר, עד ששה או שבעה {תקכ} רבנים, ומעבירים את הכוס מאחד למשנהו. וזאת בפרט כיון שדנו בזה הפוסקים האחרונים, ורובם הכריעו שהדבר מותר {תקכא}. ולכן נתפשט כיום לנהוג כך גם אצל בני קהילותינו {תקכב}. והדעת נוטה שאין ראוי לבטלו (אף־על־פי שיותר טוב היה שאחד יאמר את כולן {תקכג}), מפני שיש בזה כבוד התורה, הואיל ובזמנינו מצויים בְּשָׁעַת החופה הרבה רבנים, הממונים על הציבור {תקכד}. אבל צריך תְּשׂוּמֶת־לב להזמין לאמירתן כולן את הרבנים דוקא, לפי שהם בקיאים, ולכל־הפחות יודעי ספר, ולא להזמין אנשים פשוטים, אף שהם ידידים וקרובי־המשפחות, כי רבים מהם טועים ומבלבלים את הברכות, או מסרסים ובולעים אותיות ותיבות, אפילו כשהם קוראים אותן מתוך הַכְּתָב {תקכה}. ועלולה הכלה בגללם לצאת מחופתה חסֵרה ברכה, וכבר אמרו חז"ל {תקכו} כלה בלא ברכה {תקכז}, אסורה לבעלה כַּנִּדָּה. על כן אל ישימו לב לַכָּבוֹד המדומה {תקכח}:
[סב]
הורגלו בזמנינו שהקהל מצטרפים לומר בנעימה יחד עם המברך, מקצת מן הברכות. דהיינו
אשר יצר את האדם וכו' עדי עד. שוש תשיש וכו' בשמחה. שמח תשמח וכו' בגן עדן. אשר
ברא ששון ושמחה וכו' ורעות. קול ששון וכו' מנגינתם {תקכט}. ובתימן לא היה מנהג זה
כלל ועיקר {תקל}. ומן הראוי היה לבטל זאת, כיון שבדרך־כלל אין שומעים אז את קול
המברך {תקלא}, ונמצא שתלוי הדבר במחלוקת הפוסקים {תקלב} אם מועיל כששומע חצי ברכה
מהמברך וחצי אומר בעצמו. אלא שאם נדרוש למנוע זאת לגמרי, ייראה הדבר כממעטים את
השמחה. על־כן כשהמברך רואה שהתחילו הקהל לומר עמו, ראוי שיפסיק וימתין עד שיסיימו,
ואחר־כך יחזור על מה שאמרו, כדי לצאת מן הספק, ויסיים הברכה {תקלג}:
