יום ל"ג
[סה] אין סִדרן של־שבע ברכות הללו מעכב. על כן אם שכחו ודילגו אחת מהן, ישלימו אותה כשנזכרו {תקמט}, בלא לחזור לראש הברכות, ובלא שאר הברכות שאחריה {תקנ}. ואפילו התחילו כבר את הסעוֹדה, יאמרוה אז על הכוס כשלכל־הפחות עשרה אנשים שומעים {תקנא}:
[סו]
בסיום שבע ברכות {תקנב}, טועם הרב תחילה מעט מן הכוס, ונותנו ליד החתן וטועם מעט,
והחתן נותנו ליד הכלה וטועמת מעט {תקנג}. וכן הוא מנהגינו {תקנד}. ואינם צריכים
לברך בעצמם בורא פרי הגפן, כי מן הסתם המברך מתכווין להוציאם בברכה זו, והם
מתכוונים לצאת {תקנה}. וראוי שיזכיר להם זאת מתחילה {תקנו}. ואין צריך שישתו
כשיעור מלוא־לוגמיו, אלא די בטעימה מועטת כל־שהיא {תקנז}. ולא יחזיק החתן את הכוס
סמוך לפִיהָ להשקותה, שאינו דרך צניעות. רק יתננו לידה כאמור לעיל, והיא תחזיקנו
ותגביהנו ותשתה לעצמה {תקנח}. ואם יש צורך, תסייע לה אִמָּהּ או שושבינתה {תקנט}:
