יום ל"ד

[סז] נהגו ברוב קהילותינו, שבסיום שבע ברכות, ממשיך המברך מיד לומר תפילות ופסוקים שונים באריכות על הכוס, קודם הטעימה ממנו. ואין בזה חשש הפסק, כיון שהם מעניין הברכה, בקשת רחמים להצלחת החתן והכלה, על כן הם נחשבים כברכה אריכתא. ואין לשַׁנות המנהג { תקס}. תחילה אומר, הַא מַכְשְׁטָא {תקסא} הא מצלחא וכו', ופיסקא זו יסודה מגאוני בבל {תקסב}. ומכאן ואילך תיקנו גדולי חכמי תימן הראשונים {תקסג} כסדר דלהלן. תחילה אומר את המזמור אודה י"י בכל לבב וגו' {תקסד}, והקהל עונים אחר כל פסוק ופסוק, הללו־יה והללו־יה. אחרי כן אומר הוא לבדו, ויאמרו כל העם אשר בשער והזקנים עדים {תקסה} יתן י"י את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה וגו' {תקסו} (שמכאן אנו למֵדים שהבא לחתונה, צריך לברך את החתן ואת הכלה ולהתפלל עליהם, כמו שעשו אצל בועז ורות {תקסז}) וִיהי ביתך כבית פרץ, אשר ילדה תמר ליהודה וגו' {תקסח} (לפי שתמר נתכוונה לשם שמים, לכן מזכירים אותה בבית חתנים {תקסט}), ועוד כמה פסוקים. וממשיך ואומר, ועל נְשֵׁי ביתך {תקע} החתן הזה {תקעא} יתקיים מקרא שכתוב, אשת חיל מי ימצא וגו' {תקעב}. ומוסיף לומר, שתה מים מבורך, ונוזלים וגו' {תקעג} (והם שבעה פסוקים, כנגד שבעת ימי החופה. וגם מפני שיש בפסוקים אלו רמז לחתן שיהא ליבו נוטה תמיד לאהבת אשתו {תקעד} ולא לזולתה חס ושלום {תקעה}. ועוד לרמוז לו שיפרוש ממנה בימי טומאתה {תקעו}. ומסיים, ברכות תירָש, לא תִכָּלם ולא תֵבוש, והלל לי"י. ואז טועמים מן הכוס הוא והחתן והכלה, בלא לברך בורא פרי הגפן (כדלעיל סעיף ס"ו). ואומרים כל הקהל יחדיו {תקעז}, והללו־יה מאד מאד יתברכו ילדי טהרה, נביאים {תקעח} וחסידים יֵצאו מזאת הנערה, כמרדכי ואסתר בשושן הבירה. והללו־יה. ואחר־כך ממלאים שוב את הכוס {תקעט}, וממשיך הרב לומר עליו בקשות לחתן כדלקמן, ועליך {תקפ} החתן הזה יתקיים מקרא שכתוב, י"י בְּעָזְּך ישמח מלך וגו' {תקפא}, ועוד הרבה פסוקים שונים {תקפב}. ומסיים, כלל הברכות האמורות בתורה ובמקרא {תקפג} ובמשנה ובַגְּמַרָא {תקפד} ובַהלכות ובַהַגדות {תקפה}, יתקיימון בך ובזרעך וכו' ואמרו אמן. וכל הקהל עונים אמן. ועומד {תקפו} החתן ואומר להם, בֵּרכתם אותי, אלהים {תקפז} יברך אתכם. שִׂמַּחתם אותי, אלהים יְשַׂמח אתכם {תקפח}. וטועם החתן מן הכוס {תקפט}, וכן היושבים על ידו {תקצ}, בלא לברך בורא פרי הגפן {תקצא}:

[סח] בזמנינו מפני שאריכות גדולה זו, היתה לטורח על הציבור, כמעט ונתבטל המנהג. ובפרט הואיל וכיום אין פנאי מספיק לכך בשעת הנישואין. ומכל־מקום ישנם הנוהגים עדיין לומר שתי פיסקאות בלבד, הראשונה והאחרונה. דהיינו הא מכשטא וכו', כלל הברכות וכו', ואחר־כך טועמים {תקצב}. אבל מה־טוב ומה־נעים לומר את כל הסדר דלעיל כמתכונתו, לאחר שבע ברכות באחד משבעת ימי המשתה כשיש להם פנאי, או בשבת, כדי שלא יפסידו החתן והכלה התפילות והבקשות היקרות הללו {תקצג}: