יום ל"ח

[עה] כיון שביֵחוד זה, נעשית הכלה נשואה גמורה (כדלעיל סעיף ד'), על כן חייבת היא מכאן ואילך {תרמא} לכסות את שׂער־ראשה {תרמב} במטפחת, כדין אשת־איש {תרמג}. אבל לפי מצב זמנינו, שרוב הכלות אינן עושות זאת, ומאידך אֵי אִפשר לבטל את עניין הייחוד המקובל בידינו מדורי־דורות, וכהוראת גדולי הפוסקים, על כן צריך שבזמן הייחוד תהיה הדלת בלתי נעולה. או שינעול מבחוץ אדם נאמן בעיני החתן. או אף שינעול החתן בעצמו, מכל־מקום לא ישאיר את המפתח תחוב תוך המנעול, אלא יוציאנו משם {תרמד}:

[עו] ישראל נמשלו לחתן, והשבת נמשלה לכלה. כמו שדרשו חז"ל שאמרה השבת לפני הקדוש ברוך הוא, לכולם נתת בן־זוג, ולי אין בן־זוג (כי ששת ימי חול, הם שלושה זוגות. ראשון ושני, שלישי ורביעי, חמישי וששי. ויום שבת נשאר בודד). אמר לה הקדוש ברוך הוא, בן זוגֵך יהיו ישראל, על־ידי ששומרים את השבת ומקדשים אותה {תרמה}. על כן תפילות שבת חלוקות זו מזו, כי בערבית אומרים אתה קידשת, ובשחרית ישמח משה, ובמנחה אתה אחד, מה שאין כן בימים טובים אומרים בכל התפילות אתה בחרתנו. כי כשם שהחתן בתחילה מקדש את הכלה (קידושין), ואחר־כך שמח (בנישואין), ולבסוף מתייחד. כן הן תפילות השבת, בתחילה אתה קידשת את יום השביעי לשמך {תרמו}, ואחר־כך ישמח משה, ואחר־כך אתה אחד ושמך אחד, ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ {תרמז}: