יום מ"ג
[ט]
נראה כי בזמנינו יכולים לעשות את כל הסדר האמור למעלה (מסעיף ה' עד סעיף ח'),
בלילה שאחרי ליל החופה. כי הטעם שקבעו רבותינו חכמי תימן נע"ג את סעוֹדת
הנישואין בצהרים {עט} (בבית אבי החתן), הוא מפני שכניסת החתן והכלה לחופה, עשו שם
באותו יום בבֹקר {פ}, ונמצא שזוהי הסעוֹדה הראשונה שאחרי הנישואין, שהיא העיקר.
[ולכן התירו סעוֹדה זו בזמנם בערב שבת {פא}, אף־על־פי שאסור לקבוע סעודה גדולה
בערב שבת, כיון שהיא סעודה שזמנה היום {פב}]. מה שאין כן בזמנינו שעורכים החופה
בלילה הקודמת (באולם), ואף סועדים אז. נמצא שבצהרים למחרת, כבר היא סעודה שנייה
אחרי הנישואין {פג}. ורק מתוך ההרגל, המשיכו גם כאן בארץ־ישראל לעשותה בצהרים. אבל
לפי האמת אין שום עניין בכך דוקא {פד}, ואדרבה עדיף לדחותה ללילה, כדי שיזכו החתן
והכלה בשבע ברכות גם ביום השני {פה}:
[י]
אמרו חז"ל {פו} כי החתן דומה למלך. ומָנוּ חמישה דברים, ואלו הם. א' מה המלך
הכל מקלסים אותו, כך החתן הכל מקלסים אותו {פז} כל שבעת ימי המשתה. ב' מה המלך
לובש בגדי־כבוד, כך החתן לובש בגדי־כבוד כל שבעת ימי המשתה {חפ}. ג' מה המלך משתה
ושמחה לפניו כל הימים, כך החתן משתה ושמחה לפניו כל שבעת ימי המשתה {פט}. ד' מה
המלך אינו יוצא לשוק לבדו, אף החתן אינו יוצא לשוק לבדו כל שבעת ימי המשתה {צ}. ה'
מה המלך פניו מאירות כאור החמה, כך החתן פניו מאירות כאור החמה {צא}, שנאמר {צב}
לשמש שׂם אהל בהם, והוא כחתן יוצא מחופתו, עד כאן. אמנם מלבד חמישה דברים הללו,
ישנם עניינים נוספים שבהם דומה החתן למלך {צג}, כגון שמשרתים אותו בכל ענייניו
{צד}, ומלבישים אותו את בגדי יקרו ותפארתו {צה}, ומשתתפים בסעוֹדה לכבוד נישואיו
ברָב־עם {צו}, ומכבדים אותו בכל מיני כבוד {צז}: