יום מ"ד
[יא]
מפני חרבן בית־המקדש, גזרו חכמינו ז"ל {צח} על עַטְרוֹת־חתנים, ועל
עַטְרוֹת־כלות. דהיינו שלא להניח על ראשיהם עֲטָרוֹת, בחופה {צט} ובכל שבעת ימי
המשתה, ואף בלילה שלפני החופה {ק}, כדי למעט שמחתם {קא}. ורמז לדבר, ממה שנאמר
{קב} הָסִיר המצנפת וְהָרִים העטרה {קג}. וכן ממה שנאמר {קד} נפלה עֲטֶרֶת ראשנו
{קה}. ועל החתנים החמירו יותר, כי אסרו להניח על ראשו של־חתן שום כָּלִיל {קו}
(דהיינו כל מין של־נזר ועטרה, איזה שיהיו). ורק כּוֹבָע, מגבעת וכדומה, מותר, מפני
שהם דרך מלבוש {קז}. אבל לכלה התירו להתקשט בַּעֲטָרָה על ראשה מכל מיני חֳמרים
וצבעים. אך אם היא עשויה מכסף או מזהב, וכל־שכן מאבנים טובות ומרגליות, אסור {קח}.
ואם אין עיקרה של־עטרה מכסף או מזהב אבנים טובות ומרגליות, אלא שהיא משובצת בהם
וכדומה, מותר {קט}, וכן הוא המנהג {קי}:
[יב] שבעה ימים אלו,
מתחילים מיד בגמר שבע ברכות הנישואין שנאמרו בפעם הראשונה דהיינו בשעת החופה
{קיא}, כפי שנתבארו פרטיהן והלכותיהן בסימן הקודם מסעיף נ"ט ואילך. ובכל
סעוֹדה וסעוֹדה הנערכת בהם {קיב}, מברכים שבע ברכות, מיד אחרי ברכת המזון, או
לכל־הפחות ברכה ראשונה ואחרונה מהן, דהיינו בורא פרי הגפן ואשר ברא, בתנאים שנפרט
בסייעתא דשמיא לקמן בסימן זה מסעיף י"ח {קיג}. ואם בשעת החופה אמרו את הברכות
בסוף היום לפני שקיעת החמה, נחשב יום אחד, לפי שמקצת היום ככולו {קיד}. אבל ביום
השביעי, אין אומרים מקצת היום ככולו, לפי־כך מברכים עד השקיעה. אבל לא לאחר מכן,
גם אם התחילו את הסעודה מבעוד יום ואף אם יש שם פנים חדשות { קטו}:
