יום מ"ה
[יג]
המנהג בקהילותינו מימי קדם כדעת הסוברים שאין אמירת שבע ברכות תלויה בסעודה דוקא,
אלא אפילו שלא בשעת סעודה מברכים אותן בכל עת שהתכנסו קהל לשמח את החתן והכלה.
והוא בנוי על אדני פז, ויסודתו בהררי קודש {קטז}. ולכן נוהגים רבים עד היום,
כשמלַוים כל הקהל את החתן בשבת בבוקר מבית הכנסת לביתו (בשירה ובזמרה), לומר שבע
ברכות עם הקידוש, כי אז היא עת שמחה (כדלקמן סעיף כ"ו) {קיז}. ולא עוד אלא
שיש שנהגו בתימן לומר שבע ברכות קודם סעודה שלישית של־שבת (כדלקמן סעיף כ"ט),
מפני שבדרך־כלל מפני ריבוי השמחה, נמשכת הסעודה עד צאת השבת, ואז לא יוכלו להשלימן
{קיח}. ומהרי"ץ חיזק מנהג זה, ופסק שאין להימנע מטעם ספק ברכות להקל, כיון
שהמנהג קבוע כן, ואין לזוז ממנו {קיט}.
ולפי האמור, נמצאנו למֵדים שהסועדים בסוף יום
שביעי ורואים שלא יספיקו לומר שבע ברכות קודם השקיעה (עיין לעיל סעיף י"ב),
יפסיקו באמצע הסעודה ויאמרו שבע ברכות. ויכולים לאמרן אף קודם התחלת הסעודה {קכ}.
אמנם חוץ מאשר בשבת, בדרך־כלל לא נהגו לומר שבע ברכות בשאר הימים אלא אחרי ברכת
המזון. אך אין זאת אלא מפני שאינו מצוי שיתכנסו לשמֵח את החתן והכלה זולת באותה
שעה של־סעודה. אבל אם אכן רצונם לבוא לשמחם גם שלא בשעת סעודה, או רק שלא בשעת
סעודה, לפי מנהגינו אומרים שבע ברכות בכל יום ובכל עת, ואפילו אם לא אכלו ולא שתו
מאומה {קכא}:
[יד]
אף־על־פי שמן הדין אין להצריך את החתן לערוך סעודות לקהל בשבעה ימים הללו (חוץ מן
הסעודה הראשונה שאחרי החופה כדלעיל סעיף ב' וסעיף ה'), מכל־מקום אם יש יכולת בידו,
טוב ונכון שיערוך לקהל סעודה על הפת (או לכל־הפחות מיני מזונות בשיעור קביעות
סעודה {קכב}) בכל יום ויום, כדי שיברכו בהן שבע ברכות, פעם אחת בכל יום {קכג}, וכן
רבים נוהגים בקהילותינו ובשאר תפוצות ישראל {קכד}. ולפי מנהגינו שמברכים אותן גם
בלא סעודה, לכל־הפחות יתאספו לשמחה ויברכו, ואפילו בכל יום {קכה}. וכן יש נוהגים
{קכו}. וביום השביעי, יש מקומות שנהגו לערוך סעודה גדולה ברָב־עם, כמו ביום הראשון
אחרי החופה {קכז}:
