יום מ"ו
[טו] בכל
הסעודות והשמחות הללו שבשבעת ימי המשתה, ואפילו בשבת־החתונה, לא נהגו להלביש לחתן
את בגדי תפארתו המיוחדים, כאשר הוא בסעודת־מצוה וכדלעיל סעיף ה'. אבל הוא בא לבוש
בגדים מכובדים, ועטור במטפחת משי נאה סביב צוארו. וכשהוא נכנס, אומרים כולם יחד גם
אז, והללו־יה קול ששון וכו' {קכח}. כמו־כן המנהג שהוא יושב באמצע הקרואים, והרבנים
והמשוררים סביבותיו. הוא הפותח לברך בורא פרי העץ וכו'. ואחרי שירה וריקודים,
מביאים מים ונוטלים ידיו ראשון לכולם {קכט}, ועומד ומברך המוציא {קל}. ותלמיד־חכם
דורש בדברי־תורה בסיום הסעודה {קלא}. ולפני למנצח בנגינות, אומרים כולם כאחד את
המזמור למנצח על שושנים וגו' רחש לבי וגו' {קלב}, בקול־רם, בנועם ובמיתון, ובשמחה
גדולה. וכן נוהגים גם בכל שלושת סעוֹדות שבת־החתונה {קלג}. ואף שיש מקומות שנוהגים
שלא לומר בשבת את המזמור, אינו אלא מחוסר פנאי {קלד}:
[טז]
אחרי נטילת מים אחרונים, מברך הרב בקול־רם ובנעימה {קלה} ברכת־המזון ושבע ברכות על
כוס יין {קלו}. ואומר בנוסח הזימון נברך (לאלהינו {קלז}) שהשמחה במעונו שאכלנו
משלו. ועונים, ברוך (אלהינו) שהשמחה במעונו שאכלנו משלו ובטובו חיינו {קלח}. אך אם
עברו ואכלו אנשים ונשים יחד, לא יתכן לומר שהשמחה במעונו, כי אין שמחה לפני ה'
יתברך במקום שישנם הרהורים רעים רחמנא ליצלן. ואפילו אם אכלו בשולחנות נפרדים, ספק
יש בדבר {קלט}. וצריכים לסדר מראש מחיצה ביניהם. ועוד יותר טוב אם יהיו בשני
חדרים, כאשר הוא מנהגינו מימות עולם {קמ}. ואפילו הכלה עצמה, מנהגינו שאינה נכנסת
לחדר שבו האנשים כדי לשמוע שבע ברכות, אלא נשארת היא וכל הנשים בחדרן, ומקשיבות אם
רצונן בכך. ואם קשה לשמוע משם, יש שנהגו שמתקרבת הכלה לכניסת החדר. אבל הרבנים
אינם מקפידים על כך, ואפילו לא תשמע כלל ועיקר, כי די בשבע ברכות ששמעה בשעת החופה
{קמא}:
