יום מ"ז

[יז] כשמסיים ברכת־המזון ובכללה ברכת האורח, מנהגינו שממשיך הוא עצמו לומר מיד את כל שבע הברכות על אותו הכוס {קמב}, ומקדים סברי מרנן וכו' {קמג}. ומברך תחילה בורא פרי הגפן, ואין שאר הברכות נחשבות הפסק בֵּינָהּ לבין השתייה, וכמו בשעת החופה {קמד}. וכן מברך אחריה על הבשמים {קמה}. וכיום הורגלו שהקהל אומרים בקול מקצת מן הברכות, כמו שהם עושים בשעת החופה {קמו}. ולא עוד אלא שישנם כיום המחלקים גם־כן את הברכות לרבנים נוספים הנמצאים שם. ואף שיש להם על מה שיסמוכו {קמז}, אך יש ליזהר שלא לחלק לסתם אנשים, ואפילו מכובדים, כי מצוי שבאים על־ידי־זה לידי שחוק וליצנות כשמעבירים את הכוס מאחד לחבירו, ומפסיקים בדברים בטלים, ואפילו החתן עצמו מדבר בין ברכת בורא פרי הגפן לבין שתייתו, וישנם שמסרבים לברך מחמת שאינם רגילים {קמח}. וצריכים ליזהר כל אלה שיטעמו מן הכוס, שלא להפסיק בשום דיבור עד שיטעמו, חוץ מעניית אמנים על הברכות {קמט}. ובאופן זה שמברך אותן אחֵר, ולא המברך ברכת־המזון, בין את כולן בין את מקצתן, נחלקו הפוסקים אם רשאי לברכן מי שלא אכל פת בסעודה, או אם די כשלכל־הפחות שתה או טעם משהו {קנ}. אבל לפי מנהגינו שמברכים אותן גם שלא בשעת סעודה כדלעיל סעיף י"ג, ממילא אף מי שלא טעם מאומה יכול לברכן {קנא}. ובסוף הברכות, משגר הרב מן הכוס לכלה, באמצעות קטן, לפני שהוא טועם {קנב}. וכן טועמים אחריו, החתן והיושבים על ידו {קנג}. ואינם צריכים (אפילו הרב והחתן והכלה) לשתות כשיעור מלוא לוגמיו, אלא מספיק שיטעמו כל שהוא {קנד}. ונוהגים שכל אחד מברך את החתן קודם שנפרד ממנו {קנה}, או בעת אחרת שתזדמן לו, אלהים יבְנה ביתָך, והחתן עונה כפי הנוֹסח דלעיל סוף סעיף ח' {קנו}:

[יח] אין אומרים שבע ברכות בשבעת ימי המשתה אלא כשנמצאים שם עשרה אנשים גדולים {קנז}, כדין שָׁעַת החופה. זולת שאז עומדים ועתה יושבים, הן החתן והכלה, והן המברך ושאר המסובין {קנח}. אבל קטן, אף־על־פי שהוא יודע למי מברכים שמנהגינו לצרפו לזימון {קנט}, מכל־מקום לשבע ברכות אינו מצטרף {קס}. ואם יצא איש אחד מהם לפני שהתחילו לומר הברכות ולא נשארו שם עשרה, אף־על־פי שהיו בְשָׁעַת ברכת־המזון, אין לאמרן. אבל אם התחילו בעשרה ויצאו מקצתם, גומרים {קסא}. ולדעת הסוברים שאין שבע ברכות אלא כשסעדו (עיין לעיל סעיף י"ג), אין אומרים אותן אלא אם־כן לכל־הפחות שבעה מהם אכלו כזית פת, ושלושת הנותרים אכלו כזית פירות או ירקות, או רביעית משקין (חוץ ממים) {קסב}, וגם דוקא כשאף החתן והכלה אכלו פת { קסג}. אבל לפי מנהגינו שהוא כדעת הסוברים שלאו דוקא בשעת סעודה (כדלעיל סעיף י"ג), מברכים אותן בכל אופן, ואפילו אם כל העשרה והחתן והכלה לא טעמו מאומה {קסד}. ועשרה שמשים (מלצרים) שאוכלים יחד בפני עצמם אחרי גמר סעודת הקהל, מברכים גם הם שבע ברכות, אלא אם־כן זו פרנסתם {קסה}: