יום נ"א
[כה]
יוצאים מבית־הכנסת, ומלַווים כל הקהל את החתן סביב דרך כבוד, עד ביתו, דהיינו בית
אביו {רלב}. והוא נקרא בלשון ערבי בשם זַפהּ, דהיינו ליווי {רלג}. ויש מקומות
שנוהגים לומר אז שירים ותושבחות { רלד} כל הדרך, ומתחילים לשיר כבר בבית־הכנסת
עצמו, אחרי שעטף הרב את החתן בסיום התפילה, במטפחת משי נאה על גבי טליתו {רלה}
סביב צוארו ועל כתיפותיו {רלו}. החתן מהלך בתוכם ובראשם, כמלך בְּפֵמַלְיָתוֹ
{רלז}. הרב לימינו, והמשורר לשמאלו, או בין הקהל. וכל פיסקא שהמשורר אומר, הקהל
עונים אחריו {רלח}. וכן נתפשט המנהג כיום ברוב קהילותינו {רלט}. ואסמכתא לדבר ממה
שקבעו בנוסח הברכה, עוד ישמע מערי יהודה "ומחוצות" ירושלם, קול ששון
וקול שמחה, קול חתן וכו', וחוצות פירושו בשווקים וברחובות {רמ}. ואין ראוי לבטל
מנהג זה, כי הוא קדום בישראל {רמא}. זולת במקומות שאינם נקיים מטינוף, שאסור לומר
שם דברי קדושה {רמב}:
[כו]
במקומות רבים נוהגים שנכנסים הקהל שליוו את החתן עִמו לביתו, לחדר שיסעדו בו.
וממשיכים לשיר, תוך כדי כניסתם. ואומר הרב שם מיד קידוש ושבע ברכות על כוס אחד
{רמג}, לפי שאז היא עת שמחה גדולה שהתכנסו הקהל לשמח את החתן {רמד}. ואין הברכות
נחשבות הפסק בין ברכת הגפן, לשתיית הכוס {רמה}. גם אין לחוש בזה מטעם שאין עושים
מצוות חבילות חבילות, כיון שלשבע ברכות אין הכוס מעכב {רמו}. ואף כי יש שערערו על
אמירת שבע ברכות עתה מפני שהן קודם הסעודה, מכל־מקום כבר השיבו עליהם רבים וכתבו שמנהגם
של־ישראל תורה הוא, ושהדבר מפורש במסכת סופרים ובתלמוד ירושלמי. ולכן אין כח ורשות
ביד שום אדם לבטלו, אדרבה כך הוא העיקר {רמז}: