יום נ"ג
[כט]
בתפילת מנחה של־שבת־החתונה, מנהג השאמי שלא לומר צדקתך, כשהחתן מתפלל עמהם
בבית־הכנסת {רנה}. אבל בבלדי (אליבא דמהרי"ץ) אומרים {רנו}. ובאים הקרואים
לאחר סיום התפילה, לאכול סעודה שלישית בבית החתן. והמנהג בקהילותינו לומר שבע
ברכות גם בסעודה זו, אף כשאין פנים חדשות, מאותו טעם עצמו שאומרים אותן בסעודת ליל
שבת ושחרית, דהיינו מפני שהשבת נקראת פנים חדשות {רנז}. ונוהגים בזמנינו כאן,
לאמרן אחרי ברכת־המזון. אלא שאם כבר שקעה החמה, אין שַׁיֵיךְ לאמרן מטעם זה,
וכל־שכן כשחָשֵׁכה ויצאה שבת בודאי, לכן אין אומרים אותן אז אלא אם־כן יש פנים
חדשות ממש. ואם אין, אומרים רק בורא פרי הגפן ואשר ברא. אמנם יש לדעת שאם רואים
שהחמה עומדת לשקוע ואין פנים חדשות ממש, יכולים להפסיק באמצע הסעודה ולאמרן. ולא
עוד אלא שיכולים להקדימן לפני התחלת הסעודה, וכמו שבתימן ישנם שנהגו כן בקביעות
{רנח}. ומותר לשתות מן הכוס הזה של־ברכת־המזון ושבע ברכות, אף־על־פי שכבר הוא לילה
ממש ועדיין לא עשו הבדלה {רנט}. וכך נתקבל המנהג בקהילותינו שמשגרים מן הכוס לכלה
לטעום, ואחר־כך טועמים הרב והחתן ומי שירצה מן המסובים, כרגיל בכל הסעודות {רס}.
ולאחר מכן מתפללים ערבית שם בבית החתן {רסא}. ואומרים תחילה שיר המעלות הנה ברכו
וגו' {רסב}, ואחר־כך והוא רחום וגו' {רסג}. ומכבדים את החתן להיות שליח־ציבור
{רסד}. בסיום התפילה, יש נוהגים לומר את הפיוט לנר ולבשמים {רסה}. ואחר־כך אומר
הרב את ההבדלה. וקודם לכן אומר את הבקשה, הָחֵל עלינו את ששת ימי המעשה וכו' עד לך
דומיה תהילה {רסו}, ואחרי ההבדלה אומרים כמה שירות ותושבחות לכבוד החתן {רסז}:
[ל]
בימות החול, בזמן שהחתן נמצא בבית־הכנסת, וקל־וחומר אם מתפללים בביתו, אין נופלים
על פניהם, הן החתן והן כל הקהל, ואין אומרים למנצח יענך {רסח}. ובשני וחמישי, אין
אומרים וידוי ותיקון והוא רחום וכו' {רסט}. והטעם הואיל והחתן אינו נופל על פניו
וכו' כיון שהוא שרוי בשמחה, והוא הרי דומה למלך (כדלעיל סעיף י'), על־כן כל הקהל
נמשכים אחריו, ומצוה עליהם לשמוח עמו {ער}. ומפני זה יש אומרים שבכל שבעת ימי המשתה
לא יבוא החתן לבית־הכנסת, כדי שלא ימָנעו הקהל מאמירתם בשבילו {רעא}. ולכן {ערב}
יש מקומות שנהגו לבוא להתפלל במִניין אצל החתן בביתו בכל שבעת ימי המשתה בשחרית,
וגם במנחה וערבית {רעג}. ויש מקומות שנהגו שהוא בא {עדר} לבית־הכנסת במנחה וערבית,
אך שחרית מתפלל בביתו ביחידות מהטעם הנזכר לעיל {ערה}. אבל יש מקומות שהוא בא לבית־הכנסת גם בשחרית
{רעו}. וכן נתפשט המנהג בזמנינו כאן {רעז}. והמתפללים עמו בבית, נהגו להוסיף שם את
המזמור רחש לבי וגו' אחרי שיר של־יום {רעח}. אך במקומות שהחתן בא לבית־הכנסת, אינם
אומרים אותו {רעט}:
