יום נ"ו
[לה] אבל בזמנינו כאן, גלה כבוד מישראל בעוה"ר, מפני כמה סיבות. ובפרט כיון שנשתנו סדרי החיים, ואין מצוי בני־אדם פנויים ומזומנים להיות עם החתן והכלה תמיד {שיז}. אמנם צריך על־כל־פנים להקפיד שלא ילכו החתן או הכלה ביחידות בחוץ, אפילו ביום {שיח}, לכל־הפחות מעת שנכנסו לחופה {שיט}. אלא אם־כן כשנחוץ ללכת לדבר מצוה, ואי־אפשר למצוא מלַווה, ובתנאי שמצויים אז רבים ברחוב, שאז יש מקילים {שכ}. וכשהחתן והכלה הולכים לאיזה מקום יחדיו {שכא}, סומכים כיום על דעת האומרים שאינם צריכים אז שימור אפילו בלילה, כיון שכל אחד מהם נחשב שומר על השני {שכב}. ומכל־מקום ימעטו לצאת ככל האפשר {שכג}. וכשאחד מהם נותר בבית לבדו, סומכים על דעת האומרים שכאשר הבניינים משותפים כמו שמצוי בזמנינו, אין קפידא, הואיל ואינו בית יחידי בלא שכנים, אלא נמצאים בני־אדם בבתים הסמוכים {שכד}:
[לו] אמירת שבע ברכות במשך שבעת ימי המשתה, היא דוקא כשהנישואין הם ראשונים לכל־הפחות לצד אחד. דהיינו לא רק כשבחור (דהיינו רַוָּק {שכה}) נשא בתולה, אלא גם אם נשא אלמנה או גרושה או יבמה, וכן כשאלמוֹן או גרוש נשא בתולה {שכו}. אבל כשאלמון או גרוש, נשא אלמנה {שכז} או גרושה או יבמה, אין אומרים שבע ברכות אלא ביום הראשון בלבד, שתי פעמים. האחת בשעת החופה {שכח}, ופעם שנית אחרי ברכת המזון של־סעוֹדת הנישואין (אם יש שם עשרה, ואפילו אינם פנים חדשות, וכדלעיל סעיפים י"ח י"ט) ולא יותר {שכט}. ואם נתעכבה הסעוֹדה עד הלילה, לא יברכו אותן, כיון שלא עשו אותה ביום החופה ממש {של}. אבל אומרים בזימון שהשמחה במעונו, בשלושת הימים הראשונים שהוא שמח עמה (כדלקמן סעיף ל"ח) {שלא}. וכן מברכים אשר ברא ששון ושמחה (כשיש שלושה לכל־הפחות, ואפילו מבני־ביתו כדלעיל סעיף כ"א) {שלב}. ויש חולקים וסוברים שלא לברך אשר ברא {שלג}. והמחזיר גרושתו, אומרים שבע ברכות בחופה בלבד, אך לא בסעוֹדת הנישואין {שלד}, וכן אין אומרים אז שהשמחה במעונו, וגם לא בשלושת הימים, וכל־שכן אשר ברא, כי אין שמחה אלא באשה שלא היתה שלו מעולם {שלה}: