צור קשרדלג על צור קשר
חיפושדלג על חיפוש

תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד
יום ג' שבוע פרשת נח
[ג] כמו־כן נהגו בתימן [וכיוצא בזה בכמה ארצות], להקל בעוד הרבה עניינים, מפני גודל ההפסד, כדבר האמור בסעיף הקודם. וכל־שכן כשהשחיטה לצורך סעודת נישואין, שאם יטריפו תיהפך השמחה לתוגה בבכי ואנקה, לאמר מה־זאת עשה אלהים לנו, ובפרט שרובם היו עניים ואין ידם משגת לקנות בהמה אחרת. והִלואי שלא תהיה שנייה כראשונה, ולא תקום פעמיים צרה. לכן כשיש שניים וכל־שכן שלושה פוסקים מסכימים להכשיר, סמכו עליהם והורו להיתר, אף כאשר כל שאר חכמי ישראל חולקים. ואפילו נגד רבינו הרמב"ם ומרן השלחן ערוך. [אלא אם כן דחה מהרי"ץ את דברי המקילים, או כשהמנהג ידוע להחמיר]{י}. ודוקא בדיני הטרפיות נהגו להקל מטעם הנזכר. אך בדיני השחיטה ובדיקת הסכין, נהגו כדברי
המחמיר בכל מה שאפשר. ואפילו בדיני הטרפיות, המחמיר לעצמו, קדוש יֵאָמֶר{יא} לו{יב}:
[ד] ולהלכה גם כהיום בארצינו הקדושה לא נשתנה הדין, אף על פי שרבו האוכלוסין והקהילות השונות, כיון שאנחנו התימנים קהילה בפני־עצמנו במנהגינו וסְדָרינו. אמנם כמובן זה דוקא אם הוא באופן שאמרנו, דהיינו אם הבעלים הם עניים וההפסד גדול באופן שהשמחה תיהפך לתוגה חלילה וכדומה{יג}. אבל למעשה על־הרוב אין עניות כזו מצויה בזמנינו, כי עתה הרחיב ה' לנו ברוך הוא וברוך שמו, וגם הגויים כאן אינם נמנעים לאכול משחיטת ישראל [אמנם יפסידו הבעלים כשני שלישים, כיון שהגויים יודעים כבר שמוכרחים אנו למכור להם]. וכל־שכן שרוב השחיטות כעת אינם ליחידים כמו שהיה בֶּעָבַר, אלא בבתי מטבחיים גדולים למאות ולאלפים, והמה מסודרים ומרויחים{יד}:
[ה] הלכך נראה שבזמנינו יש להעמיד פסקי־ההלכה בענייני טרפִיות בדרך־כלל כשיטת מָרַן השלחן ערוך, שהוא בעל הבית יוסף, וההולכים בעיקבותיו{טו}. ולא עוד אלא שכל ירא וחרד לדבר ה' צריך להקפיד שלא לקנות בשר (בהמה) כָּשֵׁר סתם, אלא דוקא מה שנקרא בשר־חָלָק ("גלאט" בלשון אשכנז) לגמרי כדעת מרן הבית יוסף, דהיינו שאינם מכשירים הַסִּרכּוֹת של־בהמות על־ידי משמוש ומיעוך, שכן פָּסַק מרן{טז} שכל סִרְכָּא האסורה, אין זה דוקא כשהיא עבה וחזקה ורחבה, אלא אף כשהיא דקה כחוט השערה, ואין הפרש ביניהן לעניין הדין. ולא כאותם שממעכים ביד ואם נתמעכה מקילים, וכל הנוהג כן כאילו מאכיל טריפות לישראל ע"כ. וכן לשיטתו אין לפרק הסרכא בסכין או לקלפה בציפרניים{יז}. אמנם המתארחים אצל חביריהם או קרוביהם, אין איסור לאכול אצלם, אף על פי שיודעים בהם שאינם לוקחים דוקא בשר־חלק כזה [אבל אם עיקר הכשרות מפוקפקת וכדלקמן בסעיף שאחר זה, אסור לאכול אף כשמתארחים], וכן באולמות של־שמחה ובתי־מלון וכדומה, כי מן הסתם אין צורך לחשוש שמא אירע ספק בבהמה והכשירוהָ רק לפי שיטתם{יח}: