יום ב' שבוע פרשת נח

[ד] כיסוי הדם, יעשנו בידו, או בקַת הסכין, או בכלי אחר. אבל לא ברגלו, כדי שלא תהיינה המצוות בזויות עליו חָלילה. שאין הכבוד לעצמן של־מצוות, אלא למי שציווה אותנו עליהן. כי הן כמו שלוחיו של־מקום ברוך הוא, וכבוד הנשלח הוא כבוד השולח{ח}:

סימן קכ"ו

הִלְכּוֹת טריפות

[א] כל הַטַּרְפִיּוֹת שבבהמה חיה ועוף (עיין לעיל בהלכות שחיטה סימן קכ"ד סעיף ד') אין צורך לבדוק אחריהן מן הסתם, מפני שרוב בעלי־חיים הם בריאים ובחזקת כַּשְׁרות. זולתי את הריאה של־כל בהמה וחיה, חייבו חז"ל לבדוק תמיד, מפני שעלול להימצא שם סִרְכָּא (פירוש כמין חוט דבוק ומחובר, ועיין לקמן סעיף ה') או שאר מיני טרפִיות. ומלפני כשלוש מאות שנה, התקינו והסכימו גדולי־הדור בתימן לבדוק גם את כל בית־הַכּוֹסות אף כשאין שם סִרְכָּא, מפני שראו כי מצוי מאד שהם ניקבים בְּמַחְטִים. ומנהגינו גם־כן לנפוח כל ריאה שמא יש בה נקב, אף כשאין רואים בה שום חשש. וכל הפורץ גדר לאכול בלא בדיקה ונפיחה כנזכר לעיל, ישכנו נח"ש (ראשי תיבות נ'ידוי ח'רם שַׁ'מַּתָּא) רחמנא ליצלן{א}. ובזמנינו שנתרבו מחלות ברֵיאות של־עופות, וגם בצֻמַּת־הגידים שלהן, יש מחייבים לבדקן לכתחילה בכל עוף ועוף{ב}:

[ב] יש סִרְכּוֹת שהן כשירות, ויש שהן טריפות, ובמקצתן יש מנהגים קבועים ומקובלים איש מפי איש, כמבואר בפרוטרוט בספרי הפוסקים{ג}. אכן גם סרכא שנפסק עליה שהיא טריפה, לפי מנהג תימן אינה טריפה בהחלט, אלא בקי ואומן מפרק את הסרכא משני ראשיה הסרוכים בריאה, על־ידי שחותך אותה בנחת בסכין שֶׁפִּיהָ חד{ד}, ונזהר בה שלא תינקב. ומדקדק להסיר ולנקות מתחתיה כל הדלדולים שלא יסתמו את הנקב אם יֶשנו שם, באופן שלא ישאר שום רושם מהסרכא בגוף הריאה. ואז נופח אותה ובודק על־ידי שנותן שם מעט רוק או מניח אותה במים פושרים{ה}, ואז אם אמנם תבצבץ, טריפה. אבל אם לא תבצבץ, כשרה, כי זו הוכחה שאין שם נקב המטריף. ודבר זה מיוסד על פי דעת רבינו הרמב"ם{ו} כי כך הוא הדין [על־פי הגמרא]. ואף על פי שסיים שמעולם לא ראינו מי שהורה כן וכו', מכל־מקום ראו רבותינו חכמי תימן הקדמונים לסמוך על הדין ועל האמת, מפני שהגויים שם "טמאים" ומשחיטת ישראל אינם אוכלים, ואם יחמירו יהא הפסד גדול בממונם של־ישראל{ז} שהתורה חסה עליו{ח}, כי מאבדים כל הבשר באין קונה אפילו בזול, וכולו נזרק למאכל כלבים ונשרים{ט}: