צור קשרדלג על צור קשר
חיפושדלג על חיפוש
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד
יום ו' שבוע פרשת לך לך
[ג] הרוצה לאכול בשר חי (דהיינו בלתי מבושל), או שנחוץ הוא לכך לצורך רפואה, מותר לאכלו בלא מליחה כלל. [והטעם כיון שלא פֵירַשׁ הדם ממנו ויצא חוצה, עיין לקמן בהלכות מליחה סימן קל"א סעיף א', ואפילו ממקום למקום בתוכו לא פירש לצאת]. רק יְדִיחנו, כדי להסיר את הדם אשר על פני הבשר. ובלבד שלא יהיו בבשר זה חוּטֵי־דם, כי חוטים אלו הם כדם המכונס בתוך כלי ואסורים. כך פסק מָרַן השלחן ערוך{ז}. וזה מותר לא רק בבשר־עוף, אלא גם בבשר־בהמה{ח}. אך לדעת רבינו הרמב"ם{ט} אסור לעשות כן, אלא צריך למלחו יפה יפה ולַהֲדִיחו יפה יפה ואחר־כך יאכל. [וטעמו של־ רמב"ם, יש מפרשים מפני שאף־על־פי שלא פירש הדם במציאות, מכל־מקום יכול הוא לפרוש]. הלכך טוב להחמיר כמותו אם אפשר, דהיינו להדיחו (ולהשרותו) תחילה ולמלחו ושוב להדיחו, הכל כדת וכדין כמו כשמבשלים אותו{י}. אבל אם שיבר המפרקת אחרי השחיטה קודם יציאת הנפש וכדומה מהדברים הגורמים להבליע את הדם בבשר (כדלעיל הלכות שחיטה סימן קכ"ד סעיף י"ז), גם לדעת מָרַן אסור לאכלו חי אלא אם כן ימלחנו תחילה כדת וכדין{יא}, וראוי לחתכו קודם לכן{יב}:
[ד] חֲתִכַּת־בשר שהיא אדומה מאד, וניכר שֶׁנִּצְרָר (דהיינו התאסף) בה הדם מפני מכה שקיבלה, אסור לאכלה כך, ואף לא לבשלה, אלא חובה לחתוך שם תחילה לעשות פתח לדם לצאת כלפי מַטה, ואחר־כך למלוח לחלוט ולבשל. ואם רוצים לצלותה, אין צריך לחתכה תחילה, כיון שהאש תשאב את הדם. וכשעשו באופנים הללו, מותר אפילו כשרואים שלא סר מראה האדמימות ממנה. ואם צרירות־הדם נפוחה באופן שהדבר מאוס, אסור לאכלה משום אַל תשקצו{יג}, ולכן יחתוך אותו מקום וישליכנו{יד}:
סימן קל"א
הִלְכּוֹת מליחת הבשר וַהֲדָחתו
[א] דם בהמה חיה ועוף, אסור באכילה מן התורה. ושתייה, בכלל אכילה. ומפני שהוא איסור חָמוּר, נזכר בתורה במקומות רבים, כגון שנאמר וכל דם לא תאכְלו בכל מושבותיכם וגו'{א}, ונֶאמר דם כל בשר לא תאכֵלו וגו'{ב}, ונֶאמר רק חֲזַק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש וגו', לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים{ג}. והאוכל כזית מדם־הנפש (דהיינו דם שהנשמה יוצאת בו{ד}) חייב כרת, שנאמר כי נפש כל בשר דמו היא, כל אוכליו יכרתב}. ועל שאר דם, עובר בלאו וחייב מלקוּת, ואפילו אם הוא דם שהיה בלוע תחילה בתוך איברי הגוף, אלא אם כן לא פֵירַשׁ ממקומו לצאת חוצה, שאז הוא נחשב כבשר עצמו ומותר. ועל פי זה חייבו חז"ל למלוח את הבשר לפני שיבשלוהו, כי המלח שואב את הדם. שאם לא כן, יפרוש הדם בשעת הבישול ויֵצא מתוך הבשר אל המרק וכדומה{ה}: