יום א' שבוע פרשת וירא

[ב] קודם מליחת הבשר, צריך להָדִיח אותו היטב במים{ו}. ונוהגים להחמיר להשרותו במים למשך קרוב לחצי שעה, או פחות. וקודם השְּׁרִייה או אחריה, מדיחים ומשפשפים אותו במי השְּׁרִייה, או במים אחרים{ז}. ובפרט במקומות שיש דם בָּעַיִן (ר"ל דם הנראה לעינים) על הבשר, וכל־שכן אם נִקְרָשׁ, שצריך לשפשפם היטב במי השרייה ולהסירם, וכן בעופות צריך לשפשף היטב במקום השחיטה{ח}. ולפעמים נמצא בבשר או בעוף מקום שנצרר בו דם מחמת מכה, וצריך לחתוך המקום הזה ולהסירו קודם השרייה{ט}. וצריך שהמים יכסו את כל הבשר{י}:

[ג] במקומות ובזמנים שהמים קרים מאד, יש להניחם תחילה במקום חם קצת, או על גבי אש או יערב בתוכם מים חמים, כדי להפיג צינתם קודם השריית הבשר. שאם לא כן, יתקשה הבשר מחמת קרירות המים, ולא יֵצא אחר־כך הדם במליחה{יא}. ובשר שהוקפא, או שנקרש מחמת הקור, אסור להדיחו ולמָלחו כך, אלא צריך להמתין עד שיתרכך כמו שהיה מתחילה. אבל לא יניחוהו סמוך לאש, או סמוך לתנור מוסק, פן יתחמם ויקרוש הדם בתוכו. וּבְשָׁעַת הַדֹּחַק אפשר להשרותו במים פּוּשָׁרִים, ואם הוא בכלי שני אפילו אם הם חמים, לפי שכלי שני אינו מבשל{יב}:

[ד] אם לאחר הַשְּׁרִיָּה חתכו חֲתִכָּה אחת לשתים או לשלוש, צריך להדיח היטב מקום הַחֲתָך, מפני הדם שישנו שם{יג}. ולפי מנהגינו הוא הדין גם אם חתכוה אחרי המליחה, שצריך לחזור ולמלוח{יד}. הלכך אנחנו נוהגים לחתוך הבשר (מלפני השרייה) לחתיכות קטנות מאד, כמו כאשר רגילים לבשלם ולהגישם לאכילה, וכן העוף מנתחים אותו לנתחיו אבר אבר בפני עצמו{טו}. ויש עוד טעם ומקור למנהגינו, ממה שכתב רבינו סעדיה גאון כי מסורת בידינו שאין היתר לבשל את הבשר חתיכות גדולות, שאז אין המלח יכול להיכנס ולהַזיל את הדם{טז} (ועיין עוד לקמן בהלכות חליטה סימן קל"ב סעיף ט"ז):