יום ב' שבוע פרשת תולדות

[ב] ואחרי החליטה, כשהמים חוזרים ורותחים והבשר מתחיל להתבשל, עולה ממנו על גבי המים קֶצֶף עכור בִּצְדַדֵי הקדירה, ורגילים להסירו מיד באמצעות כף{ח}. והוא הנקרא בלשון חז"ל{ט} זוֹמָא לִסְטְרוּן, שפירושו זֻהְמָא שבצדדים. ולפעולה זו, קוראים אצלינו בלשון ערב בשם זִפַאר{י}. ורק אחרי־כן מוסיפים תְּבָלִין ושאר דברים שרצונם להכניס לתבשיל. ויש שלא־די להם להסירו, אלא שופכים כל אותם המים הנמצאים בקדירה אחרי שרתחו רתיחה אחת, ומכניסים לקדירה מים חדשים לצורך הבישול{יא}. בין כך ובין כך, אין זה מצד הדין, אלא משום נַקְיוּת{יב}. ומים שחלטו בהם פעם אחת, רשאים 

לחזור ולהרתיחם ולחלוט בהם שוב{יג}:

[ג] ראוי לכתחילה לעשות החליטה מיד ממש אחרי ההדחה האחרונה אם אפשר{יד}. אבל בשעת הצורך, נהגו להקל בזה ושוהה הבשר בנתיים אפילו כמה שעות, ודוקא בתוך כלי מנוקב או על־גבי לוח משופע, כדי שיהא לציר הנפלט ממנו מקום לזוב{טו} (כיון שלפי מנהגינו נחשב זה דם אף על פי שנמלח וכמבואר לעיל):

[ד] לכן בזמנינו ששומרים על הבשר ימים רבים בהקפאה עד שעת בישולו, מותר לעשות זאת (דהיינו להקפיאו) אחר מליחתו והדחתו{טז}. ואסור לחלטו כשהוא קפוא, עד שיפשר כמו שהיה מתחילה, כשם שאסור להדיחו ולמלחו ולצלותו כשהוא קפוא (כדלעיל סימן קל"א סעיף ג', ולקמן סימן קל"ג סעיף י"א){יז}: