יום ד' שבוע פרשת חיי שרה

[כט] קיבה שנמצא בה חָלָב, כגון של־עגל או טלה היונקים, שופכים את החלב ומדיחים אותה קודם השרייה, והרי היא כשאר בשר (שאינה כמו כַּחַל, שיתבאר בסעיף שאחר זה), ולכן מותר למלחה ולבשלה עם שאר בשר{פה}:

[ל] הַכַּחַל (דהיינו הדד של־בהמה) אף על פי שהוא בשר, מכל־מקום כיון שמובלע בו חָלָב, אסור לבשלו אפילו בכלי בפני עצמו, שזה כמו בשר בחלב. אבל אם קְרָעוֹ (אפילו כל־שהוא) ומֵירק{פו} את החָלב שבו, מותר לצלותו ולאכלו, אלא שאסור לכתחילה לצלותו, זולתי בפני עצמו, ולא ביחד עם שאר בשר. ואם קְרָעוֹ שתי וערב, דהיינו קְרָע אחד לאורך ואחד לרוחב, ואחר כך טָח אותו בכותל{פז} עד שלא נשארה בו לחלוֹחית חָלב, מותר לבשלו אפילו ביחד עם שאר בשר (אחר שיכשירנו במלח וכדלקמן). כך היא ההלכה{חפ}, וכך הוא מנהגינו העיקרי{פט}. אמנם יש שנהגו מקרוב להחמיר שלא לבשל את הַכַּחַל עם הבשר כלל אלא אם כן צלו אותו תחילה, וגם הצלי אינו אלא אחרי שקרעוהו שתי וערב וטחוהו בכותל. או מבשלים אותו בפני עצמו (דהיינו בלא בשר. אבל בישולו עם דברים אחרים כגון ירקות, נחשב כמבושל בפני עצמו), אחרי קריעתו שתי וערב וטיחה בכותל. וכן מותר באופן זה לטגנו אפילו במחבת{צ}. וכשאינו צלוי, צריך להכשירו קודם הבישול במלח להוציא את דמוֹ, כמו שאר בשר. ולכתחילה לא יניחנו במִלחו על־גבי הבשר אלא מתחתיו, שלא ינטוף עליו חָלב, אף על פי שיש מתירים מפני שסוברים שאין טֵבע המלח להוציא אלא דם ולא חָלב{צא}. (ועיין עוד מדיני הכחל, לקמן בהלכות בשר בחלב סימן קל"ו סעיף ט"ז):