צור קשרדלג על צור קשר
חיפושדלג על חיפוש

תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד
יום ג' שבוע פרשת חיי שרה
[כז] בְּנֵי־מֵעַיים, דהיינו כגון הקיבה והדַּקִּין (הדרא דכנתא) וְהַחֲלוֹחֶלֶת (פירוש המעי הדבוק בפי־הטבעת) ואפילו הַכָּרֵס ובית־הַכּוֹסוֹת וְהַמְּסוֹס, דמם מועט, ולכן אף שלכתחילה יש להשרותם ולמלחם בכלי מנוקב ולהדיחם ולחלטם כשאר בשר, מכל מקום אם כבר נתבשלו כמות שהם, אפילו בלא מליחה כלל, מותרים. אלא אם כן נתאדמו, שאז חובה למלחם{עט}. וכן אם נצרר בהם דם, חובה לחתוך שם ולמלחם (עיין לעיל סימן ק"ל סעיף ד'){פ}. ודעת הרמב"ם{פא} שאפילו לכתחילה מותר לבשל בני־מעיים אלו בלא מליחה, והעיד מהרי"ץ{פב} שראה בעיניו המנהג הקדמון פשוט, שרוחצים הכרס והמסוס בחמין ומבשלים אותם כך בלא מליחה, וסיים שאין לפקפק על מנהגם ז"ל:
[כח] במה דברים אמורים, כשבני־המעיים בפני עצמם. אבל כשיש עליהם שׁוֹמֶן, לכולי עלמא חובה למלחם, שדין השומן כשאר בשר, וכדלעיל סעיף כ"ו. ולפי־כך כשמולחים את הַחֲלוֹחֶלֶת ושאר המעיים, אין למָלְחָן בצידן הפנימי, בַּמָּקום בו עובר המאכל, אלא בצידן החיצוני, לפי ששם השוֹמן דבוק. ואם לא מְלָחָן אלא מהצד הפנימי, מותר{פג}. ובני־מעיים שאין עליהם שומן, אף על פי שדמם מועט וכנז' לעיל סעיף כ"ז, מכל מקום מותר למלחם עם שאר בשר, ואין לחשוש שיבלעו הם דם מן הבשר{פד}: