יום ו' שבוע פרשת ויצא

סימן קל"ד

הִלְכּוֹת בהמה חיה ועוף האסורים והמותרים,

דגים וחגבים, חלב דבש וביצים

[א] עשרה מיני בהמה וחיה טהורים נזכרים בתורה{א}, והשאר אסורים. הבהמות המותרות באכילה שלוש, שור שה ועז{ב}, הן ומיניהן{ג}. והחיות שבע, אַיָּל{ד} וצבי ויחמור, ואקו{ה} ודישון ותאו וזמר{ו}, הן ומיניהן. וכולן מעלי גרה (דהיינו שאחרי כניסת המאכל לקיבה, חוזר שוב לפה כדי להיטחן היטב) וגם מפריסי פרסה (דהיינו שפרסות הרגליים סדוקות ומובדלות לגמרי מתחילה ועד סוף){ז}. אך מי שבקי בצורוֹתם ובשמותיהם, אינו צריך לבדוק זאת. ומפני החֵלֶב והדם, צריך להבדיל בין בהמה לחיה, כי הבהמה חֶלְבָּהּ אסור באכילה, ודָמָהּ אינו טעון כיסוי. והחיה בהיפך, חלבה מותר{ח}, ודמה טעון כיסוי. והסימן שזו חיה, הוא שקרנותיה מפוצלות. ואם אינן מפוצלות, צריך שיהיה בהן שלושה סימנים, כְּרוּכוֹת (פי' עשויות גְּלָדִים, כגִלְדֵי הבצלים) הֲדוּרוֹת (פי' עגולות ולא רחבות) וַחֲרוּקוֹת (פי' שיש להן חריצים תכופים ומובלעים זה בזה). ואם חסר אפילו סימן אחד מאלו, חלבה אסור אבל בשרה על כל פנים מותר, שהרי היא מפרסת פרסה ומעלת גרה{ט}:

[ב] עשרים וארבעה מיני עופות טמאים, נזכרים בתורה{י}, כגון הנשר והפרס והעזניה, העורב והנץ, החסידה והדוכיפת וכו'. ושאר כל העופות, מותרים באכילה. ולכן לפי עיקר ההלכה, כשיש אדם שבקי בצורתם ובשמותיהם של־אותם עשרים וארבעה מינים האסורים, מותר לאכול כל עוף שהוא אומר שאינו מהם. וכשאין בקי כזה, אסור לאכול זולת על־ידי בדיקת שלושה סימנים, ואלו הן. א' שיש לעוף זה אצבע יתירה{יא}. ב' שיש לו זְפָק{יב}. ג' שהקָרְקבָן{יג} שלו נקלף ביד (אבל אם נקלף בכלי כגון סכין, לא). והואיל ואין סימנים אלו מועילים אלא כשידוע שאין עוף זה דורס{יד}. ואף כשאנו רואים שאינו דורס, יש לחוש שֶׁמֶּא ידרוס לאחר זמן כמו שכבר אירע. וכן הואיל ובאורך גלותינו בעוה"ר ומתוך פיזורנו בארצות שונות, מקצת מאותם עשרים וארבעה מינים אינם ידועים כיום בבירור לשום־אדם ויש בהם מחלוקות או ספיקוֹת. לפי־כך כמעט שאין היתר בזמנינו לאכול עוף אלא בְּמָסוֹרֶת, דהיינו שנמסר מדור לדור לאנשי אותו מקום שהעוף הזה הוא טהור, והדבר פשוט אצלם כך, שמזה מובן שהיה מקובל להם מאז ומקדם שאינו מעשרים וארבעה מינים הטמאים, ובודאי הוא שלא ידרוס. וסומכים על המסורת גם כשאין לעוף זה אפילו סימן אחד משלושת הסימנים הנזכרים לעיל{טו}. וכן אם תלמיד־חכם גדול מעיד על עוף מסויים שמקובל בידו שהוא טהור, סומכים עליו (אף על פי שאינו מכיר את עשרים וארבעה המינים הטמאים), מפני שזה נחשב כמו מסורת{טז}. והמינים הכשרים הידועים כאן בזמנינו, הם תֻרנגולים אווזים וברווזים, תוֹרים ויונים, ועוד כמה עופות הַמֻּכָּרים למקצת רבנים ושוחטים מובהקים{יז}:

[ג] דגים טהורים, לא נָקְבָה התורה בשֵׁמות, אלא נתנה לנו כלל, כי אותם שיש להם סנפיר וקשׂקשׂת, הם המותרים באכילה. והסנפיר, הוא כמין כנף ששט הדג בו. והקשׂקשׂת, הן קליפות הקבועות בעורו, בין אם הן מתקלפות ביד בין בכלי{יז*}. אבל אם אֵי אִפשר לקלפן, אין זה נחשב קשקשת. ודַי אפילו בסנפיר אחד. וכן בקשקשת אחת, בכל מקום שתהיה, ובתנָאי שהיא מחוברת היטב באופן שאין לחשוש שנָשרה מדג טהור ונדבקה בדג זה{יח}: