יום ה' שבוע פרשת ויצא

[יב] אם טעו ובישלו או טיגנו את הכבד במקום לצלותו, בין בפני עצמו בין עם בשר אחר, צריך לשאול מורה־הוראה אם המאכל והכלים אסורים{כו}. וכן אם נצלה כשהוא מחובר בעוף{כז}. וכן יש לשאול כשנטף דם צלול ממקום אחר על צלי בשעת הצלייה, כדת מה לעשות{כח}. או אם כבתה האש תוך כדי צלייה{כט}:

[יג] דין צְלִי־קדירה, דהיינו שאינו נעשה על־גבי האש ממש אלא בתוך קדירה ללא מים, ביארנו בס"ד לעיל הלכות חליטת הבשר סימן קל"ב סעיף ז':

[יד] צריך אדם לשנן לבני־ביתו פרטי הדינים של־הכשרת הבשר מִדָּמוֹ המבוארים לעיל (סימנים קל"א קל"ב קל"ג), סדר הַמליחה והחליטה ואופן הצלייה, ולפקח עליהם. שאם לא יעשו כדת וכהלכה, נגרמת טומאה חמורה לנפש האוכל ממנו ויבוא לו לב טפש, וכן בא על ידי זה לידי שכחה גדולה ושתלמודו ייעקר ממנו{ל}. כי מאהבת ה' אותנו, ציוונו על איסור הדם, שנאמר{לא} וָאוֹמַר "לבני ישראל" דם כל בשר לא תאכלו כי נפש כל בשר דמו היא וגו'. על בני ישראל אני חושש, ולא על שאר אומות העולם. לפי שבדם קשורה ומחוברת נפש בעלי־החיים הבלתי־שׂכלית, והאוכלו נעשה גס ורע־מזג כמותם. והנמנע ממנו שכרו גדול, שנאמר{לב} לא תאכלנו, למען ייטב לְך ולבניך אחריך כי תעשה הישר בעיני י"י. ואם בדם שנפשו של־אדם קצה בו, כך. קל וחומר לשאר מצוות שנפש האדם מתאווה להן, שהמתגבר על יצרו שכרו רב ועצום. וזהו שאמר דוד המלך ע"ה{לג} מה רב טובך אשר צפנת ליראיך{לד}: